היא הסתכלה עליו ולרגע הוא נראה כמו כל מה שהיא צריכה: אוהב,
מתחשב, מבין...
(למרות שהיא ידעה שהוא לא באמת כזה).
הם ישבו צמוד 'רק בגלל שהיה קר', תירצה את זה לעצמה בראש.
'אחרי הכל, באתי לפה כדי שנפסיק...'
"היינו בים ביום חמישי", הוא אמר, שובר את השתיקה.
היד שלו נגעה ביד הקרה שלה, האצבעות שלהם נגעו זו בזו והוא
העביר את ידו בעדינות. גל החום שעבר ליד שלה התפשט לכל הגוף
שלה.
'אז אולי זה באמת לא כזה נורא', היא חשבה.
לאחר שכבר נגמרו המילים הם שוב חזרו לשתיקה, ורק היד שלו נוגעת
ביד שלה. הוא קירב את הראש, מנשק לה את הכתף.
'אני חייבת לעצור עכשיו', המילים הדהדו בראש אבל לא יצאו
מהפה.
ולפעמים הדחף גובר על ההגיון...
'הוא כל כך מתוחכם', חשבה, 'אומר את הדברים שאני הכי רוצה
לשמוע, ואני, ברוב טיפשותי, אפילו לא מתנגדת, למרות שאני יודעת
שזה משחק...'
הם עדיין ישבו שם, בשתיקה הזאת, כל אחד עסוק במחשבות שלו.
לאחר כמה דקות של השתיקה הכבדה הזו, היד הגדולה והחמה שלו עזבה
את היד הקרה שלה. הוא אחז בסנטרה ובתנועה חדה (וחובה לציין -
עדינה), סובב את הפנים שלה לפנים שלו, או יותר נכון -את
השפתיים שלה לשפתיים שלו, ונישק אותה. לא שהיא לא ציפתה לכך.
כזה הוא, צפוי שכזה.
הנשיקה הזאת גרמה לה להרגיש דווקא בסדר, למרות שהיא התכוונה
לסיים את הקשר הזה.
ולמרות שהעגיל החדש שלה (שהיה מכוון למשוך את תשומת הלב של
בחור אחר) - כאב.
ולמרות שהיא אוהבת מישהו אחר.
ולמרות שהוא, לפחות ככה היא יודעת, מתחיל עם כל אחת, והבדיחות
שלו בכלל לא הצחיקו אותה.
כזה הוא, צפוי שכזה.