מין יום רגיל, סתם שלישי שיגרתי
ברחוב הלכתי מהורהר,
שוב חוזר לביתי.
פתאום ראיתי אותה
למעשה,שם היא תמיד הייתה
אך רק אז הבחנתי בה
שוכבת לבדה
נראתה לי מיואשת, בודדה ועצובה.

צורתה- לב עקום
צבעה חסר ייחוד
לא אחת מאלו שמושכות תשומת לב
לא מהסוג שבהן כל אחד מתאהב
אבל דחף חזק השתלט עלי
מין רצון עז לאסוף אותה אלי
שתראה שהיא כן
מיוחדת ויפה
שתבין שגם היא
לא סתם
היא חשובה.
אז לקחתי אותה.

ואני הייתי מאושר בחלקי
נכון, היא פשוטה
אך מה אכפת לי? - היא שלי
והתגאתי בה, בפני אנשים התפארתי
תראו איזה יופי... סתכלו מה מצאתי!
התגובות קשות, צפויות למדי
"מה ולך ולאבן מהרחוב?"
"זה חיידקים ולכלוך"
הכו בי בלי דיי.
"אל תתיחסי אליהם", הצמדתי אותה לליבי
את מיוחדת ויפה
האבן האהובה שלי.

עד היום היא אצלי
שוכבת בחדר, מתגלגלת שם באיזו פינה
אני לא שמח ומתפאר בה כמו פעם
לעיתים שוכח מעצם קיומה.
עכשיו יודעת כמה יפה היא מיוחדת ומושכת,
מאמינה בעצמה
היא מאושרת.

אבל היא כבר לא שלי
מחר אחזיר אותה לרחוב
אולי מתישהו,
ביום שלישי אחר
אמצא לי אבן אחרת לאהוב.