להיות בודד, זה בסדר.
זה בסדר,
להסתכל מסביב ולא לראות אף אחד.
זה בסדר.
כשהידיים המושטות שלך רק החושך
מחזיקות,
זה בסדר,
ללכת הביתה לבד,
זה בסדר,
לבכות ,
בשביל זה יש נייר טואלט,
יותר ממספיק.
זה בסדר,
מחוסר מוצא
להרים את הקול שלך לשמיים,
לאלוהים,
ובמקום זה ללכת לאיבוד
בין העננים.
זה בסדר,
להרגיש אובדן,
אפילו אם אתה לא באמת איבדת משהו,
הרי רק את עצמך אפשר לאבד.
זה בסדר,
לחיות
חיים כאלה,
זה בסדר
להתאבד,
ומי באמת יכול לשפוט?
זה בסדר,
לחלום על דברים בלתי אפשרים,
מבחינתי חיבוק זה גם
בתחום של מדע בדיוני,
וזה בסדר,
להיות עצוב,
ולמה בשביל להיות שמח לא צריך סיבה,
ואם אתה עצוב אתה חייב לכולם דיווח,
אבל זה בסדר,
זה בסדר,
להיות מישהו שאף אחד לא רואה,
חוץ מאלה שרק רואים בשביל לפגוע,
זה בסדר,
ללכת כל יום כמו איזה צל
של מישהו אחר,
כמעט להתנצל
על עצם קיומי,
זה בסדר,
להיות צעיר,
וכבר לא להתרגש כל כך
בפני שנים של סבל
שעוד בפתח,
ולא לשאול כבר "כמה עוד?"
זה בסדר,
להרגיש אחרת,
לא כמו כולם,
זה בסדר,
להרגיש לא שווה,
וזול ,
זה בסדר.
כנראה,
אני הדגם הפחות פופולארי,
זה בסדר,
מייצרים גם כאלה.
זה בסדר,
לא לזייף חיוך,
וזה גם היה בסדר,
כשהיא רק אהבה אותי,
כשהייתי נראה טוב
ואני אהבתי אותה תמיד,
לא משנה-
הבגדים והשיער.
זה הכל בסדר.
להיות אני
זה בסדר,
באמת.