הייתי קבור חי,
אבל אני לא בוכה.
האוכל שאכלתי
רצה לחזור,
לצאת ממני,
כמו שאני רציתי לחזור
לרחם שממנו,
יצאתי.
כשאחרים היו מקבלים חיבוק
כשהם היו עצובים,
הייתי מקבל כדורי הרגעה,
אבל אני לא בוכה,
גם אז לא בכיתי,
לא הייתי אומר אף מילה,
בקושי דיברתי עברית ממילא.
בקושי דיברתי.
לקחו ממני אפילו את החתול שלי,
אבל אני לא בוכה.
רוסים מסריחים הם היו אומרים,
ניסיתי להריח את היד שלי,
אין שום ריח,
פשוט עור.
לא הייתי בטיול שנתי,
המורה אמרה שלהקיא
כמו שאני עשיתי בפעם שעברה
לא מקובל
ועדיף שלא אסע,
כי הדרך ארוכה.
בעצם לא הייתי באף מקום.
אבל אני לא בוכה.
אף פעם לא.

לא יודע
אם
יש סוף לכל הדבר הזה,
בשבילי שום דבר עוד לא התחיל
כשכבר יכולתי לחלום
רק
על הדרך החוצה.