כותבים רק כשעצובים, לא?
אבל אני לא עצובה. לפחות, לא הייתי עצובה הרבה זמן. היו הרבה
דברים שהעסיקו אותי. לא היה לי זמן להיות עצובה, או לפחות
לחשוב קצת, ואז להיות עצובה.
אז עכשיו אני לא עצובה, גם לא מאושרת, אבל לא עצובה. סתם עם
מצב רוח לכתיבה. לא רציתי שהיצירות היחידות שבדפיוצר שלי יהיו
עליו. למרות שגם פה אני אכתוב עליו.
אז הוא... יצא מראשי בצורה מסוימת. אני לא חושבת עליו, ואני
יודעת שהוא לא בשבילי. רק עדיין כואב לי לראות אותו, מביך לי
לדבר איתו. אני שונאת לראות אותו עם בנות אחרות. אני שונאת
אותו. שיסתפר כבר.
אני מנסה להתמקד באנשים אחרים, גם אם אני יודעת שזה סתם, שזה
לא אמיתי. שגם אם תהיה לי הזדמנות אני איכשהו אדפוק את זה. כמו
כל מה שהיה לי עד עכשיו.
אני מוצאת את עצמי נותנת עצות נהדרות בנושאים שאני לא מבינה
בהם כלום. זאת אומרת, מבינה, אבל לא מנוסה. איך הם סומכים
עליי? מה אני יכולה להציע להם שהם לא יכולים לקחת מאנשים שלהם
יש ניסיון? מסתבר שהרבה. כי פונים אליי לא מעט. ובלא מעט
נושאים.
אני טובה מאוד - בתיאוריה. בתיאוריה... אני אהיה מושלמת.
כי אני נוחה וכיפית וחמודה. אני קטנה כזאת. וג'ינג'ית.
ולא מגיע לי. לא מגיע לי כלום. כל מה שבראש שלי? זה לא יקרה
לי. אולי גרסת המיני. לא, גם זה לא. זה לא יקרה לי כי אם זה לא
קרה עד עכשיו זה גם לא יקרה לי.

איזה קטע, שוב אני כותבת מונולוג. אחד כזה שאף אחד לא מבין,
אולי רק החברים שלי, שהם בעצם היחידים שבאמת קוראים את השורות
האלה עכשיו. אני אוהבת לחשוב שהכתיבה שלי היא מסקרנת, שהיא לא
חד משמעית, כזאת שיכולה לקחת אותך לאן שתרצה. שהבחור שלי הוא
הבחור שלך, רק עם שם אחר וזהות אחרת.
אני אוהבת שמגיבים לי.
כי אם לא הייתי אוהבת אז הייתי כותבת את כל הדברים האלה ביומן.
דווקא יש לי יומן, אבל לא כתבתי בו כבר כמה שנים.
אני גם אוהבת לחשוב שאולי הוא יקרא את זה, ויפנה אליי.
"לא ידעתי שאת עדיין מרגישה ככה... אנחנו צריכים לדבר".
ואז נדבר.
כמה שיחות כאלה כבר ניהלנו בראשי.

מעניין אם אני צריכה להתפשר.
הרי אין לי ספק שהסיבה שאני ככה היא שאני בררנית. מאוד. יותר
מדי בררנית.
אולי אני צריכה לתת הזדמנות למישהו שאני לא חושבת עליו ככה,
כמו שציפיתי שהוא יתן לי.
והוא לא נתן לי.
והכל לטובה, נכון?
אבל מה קורה כשאני מחכה שה"טובה" הזאת תגיע, ואני מחכה לה כבר
שנים, והיא עדיין לא מגיעה?
בינתיים אני אמשיך לכתוב.
כי אולי זו הטובה... אני מחכה ובינתיים כותבת, ואז מפרסמת
וכתוצאה מכך מנעימה את זמנך. אז תהנה בינתיים, ותתכונן ליצירה
הבאה.