אותו יום געציל קם ולא קם. אותו יום היה יום ככל הימים, ולמה
נשתנה כל כך שבו נפתח? משום אותו מעשה של אותו יום - שהוא בעצם
חדלון המעשה.

 געציל כשמו כן הוא, גא עציל. בעל-גאוה שגאותו לא של אציל.
משום מה יתגאה בעל המחשבות הזה.  עצלן מאין כמוהו אבל מחשבותיו
חרוצות. רוצצות ונוצצות במוח ללא הרבה. אולי משום כך יתעצל
לקום, לעבוד ולתת מענה לכל.

החים קשים על געצילניו, למה לו ללכת לקנות, קודם כל יכלה מה
שיש בנמצא. למה לקנות דברים חדשים אם עדיין יש ישנים. מדוע
לעשות דברים שכבר נעשו השכם והערב. כך היה יושב ומחשב, עד שעלה
במוחו רעיון, מדוע לשכב אם כבר שכב?
לכן הוא קם. ואותו היום געציל חשב ובאו אל לבו מחשבות דכאון.
ולמה לי חיים? ישב געציל וחישב לקרוא, ומוחו העייף נרדם. ישן
געציל עד הערב.
בערב התעורר געציל לקול המחשבות שאמרו לו קום. אחר המשיכו
המחשבות לומר לו "הן לא עשית כלום כל היום!" יצא החוצה, דבר
מאכל לא בא אל פיו, וילך לקנות בשר עגלים מגורד. בכל הימים היה
לתאבון, אולם אותו יום לא נתרצה תאבונו אל שברי הבשר, והמחשבות
נשאו אותו לעבר עלמות מסולסלות. עד מתי?  אם אין האוכל משיב
נפש מי ישיב? שמא תלתליהן המוזהבות. לא כילה לחשוב, וצרכי
העולם השיגוהו. בד' אמותיו ישב וחשב מה כוחו של הפרקן. פרי של
מעשה בלי מחשבה...
אשריהם של אלה שלא זקוקים לחשוב.

נפנה געציל לביתו,  בדרך עצר את מחשבתו על עלמה שזרועותיה
גלוים והיתה מהלכת במרץ ומעלי קולות קטנים תחובים לה בצדעיה.
מה שרצה לחשוב, ומה שרצה שהיא תחשוב, עולה רק במחשבה. כי העשה
היה רחוק ממנו עשרות מונים מהדרך אל מפתן הבית. רק בבית יכל
געציל להמשיך לחשוב בשקט, ולשמוע את קול המחשבות, עד מתי אהיה
לבד. אבל , בעצם, לאחר מחשבה -  רצה להיות לבד.