קטע מתוך יומן שכתבתי בהיות בני בשבי. עוד בתחילת שביו של בני
החלטתי לקחת את זירוז שחרורו בידיי. ישיבות אין ספור עם אנשי
אכ"א ושר הבטחון לא היו יותר מזריקות הרגעה וטחינת מים ללא
תכלית. חשבתי לעצמי, בצורה כזאת זה ימשך שנים רבות. בלי להגזים
מוחי פעל כמחשב. כל בוקר הייתי קמה עם רעיון חדש. אנשי הצבא לא
אהבו את עצמאותי אך אני החלטתי ששום דבר לא ירפה את ידיי. נודע
לי ממקורות מהימנים שיש בישראל שבוי חשוב שפגישה איתו יכול
לעזור. פניתי לראש אכ"א והיסברתי לו את תוכניתי להיפגש עם
השבוי שידעתי את זהותו. להפתעתי הרבה זכיתי לאישור תוכניתי.
לאחר תיאום בין אנשי אכ"א ומפקדי הכלא בו הוחזק השבוי ובהסכמתו
נקבע מועד הפגישה. יצאתי לדרך בליווי קצינה כשבליבי קצת חששות
ותהיות. כשנכנסנו מצאתי מולי בחור צעיר בשנות העשרים, נחמד
למראה. לאחר דברי נימוסים סיפרתי לו מי אני ולא הייתי צריכה
הרבה להוסיף כי הוא הבין במי מדובר. עד מהרה נשבר הקרח והחלה
שיחה מענינת כששנינו הרגשנו מין שותפות לגורל. תוך כדי  סיפר
לפתע שהוא עמד בראש החוליה של אנשי גיבריל שתכננו ובצעו יחד עם
אנשי פת"ח את חטיפת שמונת החיילים. בהמשך דרכם חילקו את
"השלל", שישה נשארו בידי הפת"ח ושניים ביניהם בני נשארו עם
אנשי גיבריל. לאחר נסיעה בדרכים לא דרכים היצליחו להגיע אי שם
לביתו ושני החטופים זכו לאירוח מכובד. בהמשך הוגנבו לדמשק לאחד
הבסיסים שלהם. אני סיפרתי לו קצת מהידוע לי על מצבו של בני
שאין מה להשוות למצבו כאן, וכפי שאני דואגת בודאי גם אמא שלו
דואגת ומצפה לסיום הפרשה. הזמן חלף מהר ומבלי להרגיש עברו כמעט
שלוש שעות. החלפנו מתנות ואפילו הצטלמנו. את התמונות בצירוף
מכתב שלחתי לאמו באמצעות הצלב האדום. נודע לי מאוחר יותר כי
לצעד זה הייתה הצלחה גדולה.