למי שלא קרא- יש יצירה דומה- "השדים האדומים", קראו גם אותה

"הנה הם עולים, השדים הצהובים!!"
צעקות מילאו את ההיכל הענק ששכן באמצע שכונה בתל אביב. מאות
בלונים ארוכים ורגילים בצבעי צהוב-כחול התנופפו באויר, נוחתים
על הפרקט ומועפים על ידי עובדי הנקיון.
"מכבייי!!!! מממממכבבבי!!!!!" צועקים קבוצות קבוצות של צעירים.
שער 12 מפוצץ באנשים. מי שלא לובש לפחות פריט-לבוש אחד (חולצה,
מכנסים, חצאית, כובע, צעיף, גרבים, תחתונים, חזיות, גופיות וכן
הלאה) בצבע צהוב או כחול- מועף אוטומטית מהשער הסוער. ילדה
נכנסת בהתלהבות, פעם ראשונה שאבא שלה לוקח אותה למשחק. הוא
מבסוט- חוזר להיכל של הילדות שלו אחרי 10 שנים שלא היה במשחק.
היא מבסוטית פי אלף, בוהה בגודל העצום, באוהדים המרעישים,
מחזיקה בחוזקה את המצלמה ומרגישה את הלב פועם במהירות.
האבא המאושר מוביל אותה למטה, ל"כסאות הכבוד", להציץ בשחקנים
מקרוב לפני תחילת המשחק.
הנה אריאל מקדונלד, פחות ממטר מולה, מרחק נגיעה. אבל היד לא
נשמעת. זזה רק אל המצלמה, ומצלמת, ומצלמת. והנה נייט האפמן
מתקרב, מתמסר עם גור שלף. נדב הנפלד מתיישב ומתחיל לעשות
מתיחות על הפרקט. והילדה מאושרת, והאבא מאושר, והקבוצה בטוחה
בנצחון הערב. הצגת השחקנים מתחילה, הילדה המאושרת ממהרת עם
אביה לשער 4. מקומות טובים יש להם, השיגו כרטיסים בחינם.
מכרו 2 כרטיסים מיותרים לאוהדי הפועל ירושלים. מסכנים, "ילדי
ישיבות", באים בלי כרטיס ובלי כלום. יאללה, לפחות הרוויחו 100
שקל. מתיישבים במקומות שלהם, פתאום מגיע אליהם בלון ארוך תועה.
הילדה תופסת אותו בהתלהבות, ממהרת לצלם את השחקנים בעמדות
הפתיחה שלהם, שניה לפני שהכדור קופץ למעלה ונשמעת שריקת
הפתיחה. כדור ראשון לשדים הצהובים שלה, בום! דאנק מדהים של
נייט האפמן. ריבאונד לקני ויליאמס- הזר של הפועל ירושלים- שלשה
ראשונה לאדומים. ככה המשחק נמשך ונמשך, ויש עבירות, והעידוד
נשמע בכל הכוח, ובכל פעם שיש סל יפה או איזה ריבאונד טוב של
המכביסטים שלה- ההיכל רועד מרוב רעש, כולם מתלהבים, מנפנפים
בבלונים, זורקים דברים לאוויר.
בהפסקה היא קונה ארטיק, טילון ליתר דיוק- ומרוב לחץ מפילה אותו
במעבר. היא זזה בשקט כסא, לידה מתיישבים שני אוהדים של הפועל
שנראים אבודים ומסכנים בתוך הקבוצה הצהובה הענקית. הקבוצה של
האדומים יושבת למעלה, בקושי 100 "ילדי ישיבות", מנסה לעודד
ולהתגבר על הרעש הבלתי-אפשרי ששורר בהיכל.
הנה, דקה לסיום, הסוף ידוע, המכביסטים שלה מנצחים.
"מכבי שלנו, מכבי ת"א
בחורף, בקיץ, בסתו ובאביב!"
היא ממהרת לצלם את לוח התוצאות- לסרוק אותו ולהראות לכל החברים
שלה באינטרנט איך האדומים הושפלו. שחקני הנוער של מכבי עלית
ת"א ממהרים לעלות לפרקט, לקבל את הגביעים שלהם- גם הם זכו
באליפות המדינה לנוער. כולם מתפזרים על הפרקט בשורות, מקבלים
אחד אחד את הגביע ובינתיים שחקני מכבי גוזרים את הרשתות. נייט
האפמן מרים את היד וגוזר חלק, לשאר השחקנים מביאים סולם קטן.
אחר כך מקבלים את צלחת האליפות הגדולה, הזהובה. פיני גרשון-
המאמן הבלתי נשכח- מניף אותה בשמחה, הקהל שואג. "השמש צהובה,
השמיים כחולים- זה סימן שאת מכבי אוהב אלוהים!". לאחר מכן
הקפטן- נדב "היונה" הנפלד- תופס את הצלחת ביד שמאל, האפמן תופס
ביד ימין- הנפה כזאת לא נראתה ביד אליהו. כמו שנאמר- "הקהל
יוצא מגדרו". צעקות בלתי נסבלות, בלונים מועפים באוויר- והנה
הרגע- עשרות בלונים צהובים כחולים נופלים מערימה שהייתה קשורה
למעלה. מאות אוהדים מחכים בחוץ, חוגגים בחוץ ומקניטים את
האדומים- שכבר לא ברור ממה הם יותר אדומים- כעס או בושה.
כרגיל, תלונות על השופטים, אבל למי כל זה אכפת- כזו שמחה לא
נראתה מימי בית שני.

מוקדש לקבוצה הכי הכי, מכבי עלית ת"א, ע"י אוהדת- ולא של
נצחונות בלבד. מכבי, איתך באש ובמים.
אוהבים אותך,
אוהדי שער 12,
בית שלישי