מדובר בשניות קטנות של עצב
שקשה לי להוציא מהלב
לתלוש ככה, בכאב
כי אין לי את האומץ

לקרוא איך שם הכל זורם
ופה הכל כל-כך תקוע.
לקרוא מילים שמעידות על אושר
ולא על געגוע
לראות איך הכל נהיה אפאתי
כמו שכולם שם בעיר הגדולה והסואנת
כל הפרצופים הולכים למקום אחד
כמו רובוטים
ומה ומי שהיה בליבי
הפך לכזה

ומה נהיה
ואיך הכל השתנה
ואיך זה שהפרצוף המוכר הזה
כל-כך משונה
ולמה אני לא מכירה
ולמה אני לא מזהה
אולי אני פשוט לא רוצה

ואיך זה שהכל תקוע
ושם הכל זז
אולי זה בגלל מזג האויר
או המצב
שם האורות דולקים
מהבהבים
ופה רק נרות זכרון
בלב שלי
על דברים שהיו
ואינם עוד

ואיך אוכל
לעזאזל
להתחיל להזיז דברים
לדחוף את החיים שלי קדימה
כשאין לי כוח לקום בבוקר
כשהעיניים מהשמש מסתנוורות
כשהדבר היחידי שאני רוצה
הוא להתכסות מתחת לשמיכה
ולשים את הראש על כרית נוחה
ולחלום

לחלום שיכול להיות טוב יותר
בעולם הזה
לחלום שיכול להיות טוב יותר
בעולם שלי
בלי אנשים שהופכים רובוטים
בלי לבבות שהחלו לפעום בלי רגש
אולי רק את הלהבה שהוא מחזיק בידו
שיאיר לי את הלב

אני רוצה אנשים עם רגשות
בעולם שלי
אני רוצה מילים עם רגש
אני רוצה לאהוב
ולקבל בחזרה
אני רוצה ליפול
וללמוד
ואז לקום ולהמשיך הלאה
אני רוצה להצליח
אני רוצה לבכות
מאושר
אני רוצה לחייך
כשכואב
כי האופטימיות תנצח
את הלב
ששבור לרסיסים
בעולם שלי

ואולי זה הכל דמיוני
ואולי תיכף אקום מחלום
ואולי הדמעה אמיתית
והכאב אילם
הגעגוע רחוק
הלב מרוסק
כי מישהו דרך
חזק
כל-כך.

                             

[זה נכתב כל-כך מזמן.
פתאום מצאתי את זה.
ורק חמשת המילים האחרונות, הזכירו לי כל-כך את הכאב הזה,
שהייתי חייבת להעלות את זה לכאן
וגם צינזרתי קצת.
סיבות שכאלה.]