יצאתי החוצה בריצה, הייתי בטוח שראיתי אותה.
הסתכלתי לכל הצדדים אבל היא כנראה ברחה.
כבר כמה שבועות טובים שאני מחפש אחריה
אבל היא עדיין מתחבאת.
לפעמים אני מבחין בה להבזקי שנייה
כאילו היא עושה לי דווקא, הולכת ובאה.
מאז שרבנו, שהיא סופסוף הגיעה ואני התעלמתי
שום דבר בינינו כבר לא אותו דבר.
לפעמים אני חושב מה היה קורה אם היא הייתה אצלי כל הזמן, איזה
בנאדם הייתי הופך להיות.
אבל היא לא אצלי כל הזמן, לאחרונה, היא אפילו לא אצלי בכלל.
אני יושב ומנסה להיזכר בה, איפה ראיתי אותה פעם אחרונה.
אז אחרי שהתייאשתי מכל המחשבות נכנסתי לחדר, לנוח קצת.
ושם היא ישבה על המיטה.
המוזה שלי, ההשראה שלי.
כמה זמן שלא ראיתי אותה.
ישר מיהרתי ולקחתי דף ועט והתחלתי לכתוב מה שעלה לי לראש.
ידעתי שזה ייצא טוב, עכשיו שהיא חזרה.
מעכשיו אני לא עוזב אותה. שהיא באה אני לא מתעלם ועוזב את הכול
רק כדי להיות איתה. הפיה הקטנה שנותנת לי השראה. כולם אומרים
שיש להם כזאת אבל לאף אחת אין אחת כמו שלי. רק אני יכול לראות
אותה ורק לי היא נותנת רעיונות לכתיבה. אולי עכשיו שהיא סופסוף
חזרה, אני אתחיל לכתוב עוד פעם. אולי, אם היא לא תסתלק שוב.