בדיוק חזרתי משנה של טיול בעולם עם החבר הכי טוב שלי בבי. היום
אני כבר יכול לקרוא לו אחי ופשוט קשה להבין ואני לא יודע אם
כדאי לי גם לנסות, אבל שנה לא הייתי פה.
טיילתי באוסטרליה עם וואן צהוב מדגם פורד עם גג שנפתח ופורש לך
את כול השמים המדהימים האלו בכ"כ הרבה סוגים. לפעמים עם כוכבים
ולפעמים בכחול, לפעמים בלבן ולפעמים בהכול ואז מה שנשנאר לך
הוא להתבונן ולהנות.
חמישה חודשים טיילנו איתו - אני בכוונה קורא לו ככה כי הוא
פשוט הוא.
אז היינו אני, בבי והוא ולרוב גם עוד אנשים בכול מיני מינים
ובכול מיני צבעים, עם כ"כ הרבה שוני אבל כ"כ הרבה במשותף.
בלילות, היינו נרדמים במקומות שונים,לפעמים פשוטים ולפעמים
סוערים, לפעמים מהירים ולפעמים איטיים, אבל כולם כולם היו
מיוחדים וחדשים ובכולם הייתי שם עם בבי, אז זה לא משנה, כי
כשיש לך חבר שהוא ממש אתה עם כמה שינויים קלים בחיצוניות,
פנימיות אבל זה    פשוט אתה, אז  ממש לא אמור להשפיע איפה
החנית את האוטו.
יצא לנו לדבר על הכול  ובגלל זה גם קשה להתחיל לפרט ולתת
דוגמאות אבל על הכול, פשוט על הכול.
בלילות הקרים במדבר היינו ישנים גב אל גב רק כדי להתחמם
ובלילות החמים היינו פותחים את הסאן רוף, שמים כילה מעשנים
איזה גוינט קטן ונרדמים לצלילי אינפקטאד משרום, עם חיוך גדול
על הפנים.
איזה חיים! איזה חיים! הכול היה טוב הגשם, השמש, הרוח, האוויר,
המוסיקה, הבחורות, הבעיות, הויכוחים, הסוגיות, היש כסף, האין
כסף, הלילה, היום, האני, האתה, האנשים, הבגדים, השירים,
הריקודים, היצירתיות, המוזרות, השונה, החדש, פשוט הכול.
חשבנו שהכול נשתנה, היינו בעננים, אפילו הייתה תקופה שחשבנו
שנולדנו בחיים האלו כדי להיות משהו יותר גדול משהו עם כוחות
מיוחדים, על טבעיים, שלא הרבה אנשים זוכים לגלות. הרגשנו כמו
מנהיגי עולם לעתיד, כמו מובילי ומפתחי דת חדשה, מגלי מקומות,
חוקרים של העולם והבריות. כבשנו יעדים, התחברנו למקומיים,
חייכנו לאנשים, נתנו מהלב מה שהיה, חלקנו והענקנו למרות שלא
היה יותר מהרגיל וגם קיבלנו במידה שווה ואפילו יותר מבלי לבקש
ומבלי לרצות, פשוט באותה מסתוריות שמסובבת ומזיזה את העולם
וחשבנו שהכול השתנה.
כשעבדנו חמישה חודשים במלבורן הכול היה נפלא, השפע חגג ואיתו
גם הכיף, הלמידה, ההבנה, האהבה להיום ולא למחר. נסענו להודו
וכשהגענו לשם זה רק המשיך ונסק, חיים את ההווה ולא את המחר.
ללא דאגות וללא בעיות בלי פלאפון ובלי חדשות. איפה ששמת את
ראשך זהו ביתך, נכון שרק להלילה אבל מי צריך יותר? קראנו
סיפורים, הקשבנו לאנשים ולא חשבנו על כלום, רק על הרגע וכמה
הוא יפה ואיך החיים קצרים ואין סיכוי שהם לא אמורים להיות לא
טובים.
נגענו בטבע ואכלנו בכפית את מה שהוא נתן, בהתחלה עוד ניסינו
לענות על שאלות כמו איך? ולמה? אבל מהר מאוד הבנו שלא צריך
לחפש כול הזמן תשובות כי זה לא יגמר, כי על כול תשובה שניתן
יבואו עוד שלוש שאלות אחרות.
אז חייכנו וחיינו וחשבנו שהכול השתנה.
כשהגענו לארץ הכול היה נפלא,
חזרנו הביתה אל המדינה.
כדי לתת ולהעניק ולהוציא מהשגרה
לחבק ולנשק ולהפריש קצת אהבה,
חזרנו הביתה אל המדינה, חשבנו שהכול השתנה.
רצינו לספר ולשתף ולחלוק את מה שהיה
לדבר ולהסביר שאפשר גם, בצורה שונה.
לא לשפוט ולא לשלול ולתת קצת, מעצמך
אז חזרנו הביתה אל המדינה.
אז אמרו לנו לנחות ולהכנס לשגרה שזה בסדר, כי כנראה אחרי שנה
נדפקה לנו הקופסה, פה זה הארץ, חזרת אל המדינה, תפתח עיניים
ותראה, כלום לא השתנה.
הכול לאט אבל הכול כ"כ מהיר, אין כבוד והבנה רק חושבים על
עצמנו ואיך לא להיפגע.
חיים בפחד ובלחץ ומשדרים שליטה.
צופרים ומקללים, שופטים ומאשימים,
רק נותנים תשובות לאחרים ולא שואלים שאלות על עצמנו.
שוללים ולא בוחנים, מקטלגים ולועגים,
אומרים ולא עושים, מאמינים אך לא מבינים.
רוצים שהעולם יהיה מקום יפה יותר
והולכים ונותנים סטירה
רוצים שהעולם יהיה נקי יותר
וזורקים בדל סיגריה על הרצפה
ואח"כ מסתכלים כדי לראות אם לא ראו, כי חס וחלילה אסור שיקלטו
וגם שייתפסו לא נודה, כי איפה הכבוד! מה לא נתווכח ונקל ראש
נגיד שזה בסדר, זה משהו קטן ניזכר במעשה טוב, שעשינו  מזמן.
בקיצור נשלים עם זה כי מי אנחנו שנשנה את העולם.
אז את העולם אני לא הולך לשנות אבל לעצמי אני לא הולך לשקר, כי
העולם יכול להיות יפה יותר, אז אולי קצת  יהיה קשה יותר כי אין
מה לעשות, האגו הוא חלק מתוכנו ובת זוגתו גברת סקפטיות לא תרשה
לו, אבל לברוח ולעזוב יהיה יותר קשה בעתיד כי מתישהו זה יתקוף
אותנו מבלי שנרצה, כי כולנו פה ביחד וזה מה שיפה וכנראה ששכחנו
למה אנחנו פה
שכחנו שאנחנו פה כדי לחיות.
קשה להיות פשוט תמיד רוצים יותר וכשהרגש משתלט זה עוד יותר קשה
כי ללב אין חוקים,
אז חזרתי הביתה אל המדינה.