פרץ של תשוקה מרחף לו בחדר,
תמיד זה ככה בזמנים האלה.
ריח של בושם מתוק שנישא באוויר,
והשמש הזו שמאירה פתאום, סתם כך מבין העננים.
חיוך מרוח על השפתיים,
חיוך נדיר, שלא קופץ לביקור לעיתים קרובות.
אבל ככה זה בזמנים האלה.
טיול קטן לבד ברחוב הומה אדם,
ובכל זאת מן שלווה שכזו, תחושת מחנק מהולה בהנאה.

ישנו מן מתח באוויר, סוג של ציפייה,
וגם סוג של "נמאס"
לחכות בשקט ל"סערה" שסוף סוף תפיח קצת חיים.
זמנים שכאלה
יכולים לגרום לבדידות נוראה,
אבל בדידות מהולה בתקווה שאולי מחר...
לחשוב יותר מדי זה לא טוב,
להתחמק זה לא פתרון,
אז איך בזמנים כאלה אפשר להשקיט את הדמיון?

קטע כתוב,
מחשבות חולפות,
לא מסודרות, לא רוצות להסתדר.
הבעות ורגשות שחולפים להם מדי יום.
בזמנים שכאלה
כבר אין כוח לנסות ולעצור אותם.