היתה אחת, כ"כ רכה מבפנים וכ"כ קשה מבחוץ, היתה הולכת כעיוורת,
לא מסתכלת לשום כיוון.

כשהדמעות רצו לצאת מתוך העמוק הרגיש שלה הן לא הצליחו לעבור,
היא לא נתנה להן לעבור, היא או השמים, אף פעם לא ידענו, וכך כל
הדמעות נשארות בפנים, ממלאות אותה עד שתטבע בתוכן.

תמיד, מסיבה לא ברורה, היתה גאה בכך שלעולם לא תצליח לבכות.

הביטוי לנפש שלה היו השמים שבכו במקומה, נשבו רוח קרה בעצמות
אלו שרצו לכבות אותה, הציצו באלפי כוכבים זעירים אל אותם
היחידים שרצתה לגעת בם ולא הצליחה, והוציאו שמש מתוך ענן
כשחייכה חיוך טיפשי.

היא בטחה בשמים וידעה שהם כנועים לה, הם הלכו איתה לכל מקום.

הירח נתן לה יחס אישי ומעולם לא נחבא מעיניה, הירח אהב אותה
יותר מכל יצור אחר.

כל האלים למעלה מתפללים לאותה עיוורת שתחלץ חיוך מהנשמה, אבל
אין בכוחם של אלים חסרי קול מול הצרות של הנשמה הזאת שהן
מוחשיות, ממכרות וכ"כ יפות...

היא לא מסוגלת להיפרד מהשמים השחורים ומהעננים הכבדים שמרחפים
מאיימים מעלינו.

המון, יותר מדי, קשה להבין את גודל הכאב, איך זה שבן אדם מלא
כ"כ, עד כדי כך שהעיניים שלו לא מסוגלות לבכות את העצב.

רבים האנשים הקטנים שניסו לפתוח לה את העיניים בתקווה שהכל
יתבהר ואולי תצליח להשתחרר, אבל היא היתה הולכת כעיוורת, לא
מסתכלת לשום כיוון, נותנת לרוח שהיתה נאמנה לה מכל להוביל אותה
אל העתיד שלפעמים נראה כמו עבר שמסרב להרפות.

אז במקום להשאיר על פניה שבילים שחורים שלא יעלמו, השמים בוכים
במקומה, משאירים אותה הולכת לבדה בלילה, נותנת לזמן לעבור,
לגשם לרדת, לירח להשגיח עליה.

ורק נושאים עם הרוח הקרה תפילה שהשמש תחזור.