סבא, סליחה,
אך לא אוכל להמשיך להילחם במלחמה שלך.
לדעתי כבר הפסדנו
את עצמנו בתוכה.
השריר שלי רפוי היום -
אני מפסיק לשחות במים הסמיכים שהורשת.
אני מפסיק לחפש את טובתך,
או נקמתך...
אני בחרתי להניח לעבר,
ולתת לך להניח לעצמך.
לא הסבר שמניח את הדעת, ברור לי,
והרי ברורה לך כבר מזמן הפרזיטיות שלי,
אך לא אוכל להתנער מהמחשבה
שיש היגיון בדברים,
ושאתה היית מי שאתה - שם
כדי שאני אוכל להיות מי שאני...
אז אני מרפה את השריר,
רק רציתי שתדע.
והשריר שלי אמנם רפוי, אך הוא מלא תודה:
על האפשרות פשוט להתקיים,
בלי לחשוב על זכות או חובה.
על האפשרות להסתכל,
על מים צלולים בבאר זכה.
על האפשרות להינצל,
בצילך.
על האפשרות לזכור אותך,
לא כמו שבוודאי רצית...
על האפשרות להיות אני - תודה סבא!
סליחה.