לפעמים קורה שאני חולם בהקיץ. זה קורה לכולם. אני מביט בקיר
הלבן, ונותן לדמיון לרוץ חופשי. אני לא יודע אם באמת ראיתי את
השעון השחור הקטן, המיושן. יכול מאוד להיות שהבטתי בקיר שומם.
אבל אני כן זוכר במדויק את השעה עליה הורה - עשרים ושלוש,
חמישים ושמונה.
עוד מעט חצות.
אני מרגיש חיוך מתהווה על פני בהביטי בו. בהרף עין משתנה הספרה
האחרונה, בתיקתוק זעיר, כאילו שהזמן אינו רציף אלא מוגש לנו
במנות קטנות, מדודות. טיק טאק. עיניי ננעצות בשעון, מתכוננות,
גופי דרוך במושבו, מתענה מכל שניה שעוברת, ובאותו זמן מתענג
מהציפיה.
הזמן חולף, והעיניים לא מרפות. אני מוצא את עצמי במלחמה עם
השעון. רגעים עזים ניטשים טרם שאני מנצח. כעת אין סביבי יותר
דבר, מלבד השעון. תקתוקו המוכר נשמע, מסך הספרות משחיר להרף
עין, ואחר מורה על בואו של יום חדש.
המולה רבה קוטעת את ריכוזי. אני לא יודע היכן הייתי קודם, אך
אינני שם יותר. כעת אני יושב ומביט מעלה אל רבים מחבריי, את
רובם איני זוכר מתי ראיתי לאחרונה, אבל ברגע זה כולם נראים
מאושרים. גם אני מרגיש מאושר. חיוכי הופך לצחוק גדול. אני יושב
בחדר שאיני מכיר, אך איכשהו אני מרגיש שייך. אני יושב במרכז
החדר, ונראה שהוא מדויק בגודלו, משום שמקיר לקיר לא נמצא מקום
ריק. אני מאושר, כי כולם כאן בשבילי. אני שמח, כי הם רוצים
שאהיה שמח. הטלפון מצלצל בכיס החולצה שלי, ואני עונה. מהצד
השני עונה קול אישה, הקול העדין ביותר שתשמעו מעודכם, קול
שבעולם אחר, לא מוכן לשמוע את קולי, או לקבל את מגע זרועי
הכרוכה סביבו. מעבר לקו הטלפון גם הקול מחייך. היא התקשרה כי
היום הוא יום הולדתי. התקשרה להגיד מזל טוב, אני שוב אוהבת, עד
מאה ועשרים. גם משאני מניח את הטלפון, צליל קולה מנגן באוזני.

צלצול הטלפון נשמע שוב, אך הפעם אני לא עונה. צלצולו בלבד
מספיק לי כדי שארגיש תחושת התעלות. הרעש סביבי גובר ונמוג.
צבעי החדר מתשתשים ודוהים.

השעה שלוש בלילה. אני יושב מולכם, מביט במסך הלבן, במילים
המרצדות, בנחמתי.
הטלפון, כשהייתם מצפים ממנו בשעה זו, דומם.
מתי יהיה טוב יותר?
מחר בבוקר? אולי בשנה הבאה.