תאור עוקצני ועצוב של המציאות שלנו.

משטרת ישראל מודיעה בתדהמה
למדינה זו אין יסוד ותקומה.
אם תרצו, אין זו אגדה
אך למילים על דף נייר אין תהודה.

קריאות נואמים חסרות משמעות
מול קריעות בבד הבגד אשר מהוות אימהות,
קריאות נוהמים משלהבות אלימות
מול כריעות מתפללים לקץ הקיצוניות.

מהומה משתוללת בלבו של איש חרד
המחפש בקהל המון את בנו האובד.
האדם המשוטט מרגיש כה בודד,
כבר מזמן הוא פוטר, ואין הוא עובד.

בנו של האיש מצטרף לשברים,
רסיסים,
חלקי תמונות קרועות,
גזרי עיתונים.

מהרדיו נשמעים קולות עמומים,
אך אין מאזינים לאותם נואמים,
בוודאי לא אותם הורים המומים,
המבכים את בנם, קורבן הדמים.

בין פסיפס אחד למשנהו
מתאר פוליטיקאי אחד את עתידנו.
מתעלם הוא רק מפרט אחד קטנטן,
מעתידו הסתום של הבן הקורבן.