1.
כולם קראו לו "ברווז". וזה לא היה מתוך הקנטה, או שנאה; מדובר
היה באבחנה אובייקטיבית לחלוטין. הליכתו הייתה כשל ברווז; הוא
נהג לדדות במסדרונות בי"ס, באופן שגרם לאנשים לתהות האם קליע
נורה לו בעצם הזנב. גם כאשר רץ הוא דמה לברווז: המורה לספורט,
עודד, תמיד צעק עליו: "רוץ כבר! תרים את הרגליים, ברווז
שכמוך!". הדמיון לברווז לא הסתיים בכישוריו הספורטיביים. כאשר
דיבר עם בנות הן ציחקקו: למראה שפתיו, שהזכירו מקור של ברווז;
לקולו, שבטלפון נשמע כגירסה הישראלית ל"דונלד דאק". ביתו אפילו
הזכיר בריכת ברווזים: תמיד הייתה לחות מוזרה באוויר, והריצפה
הייתה חלקלקה, כאילו לפני מספר רגעים שטפו אותה.
אם כן, לא פלא הדבר, שחבריו, מכריו, מוריו ואפילו בני משפחתו
קראו לו "ברווז". בגיל 13 הוא כבר התייאש (מדומני, הדבר היה
כאשר הרב פנה אליו בשם "ברווז בן יוסף"). הוא לא ניסה להילחם
עוד בתווית שהודבקה לו.
שבוע לאחר יום הולדתו השמונה עשר הוריו החליטו לקיים עימו
שיחה. "ברווז, בוא הנה", אמר לו אביו. האב, גבר כבן 50 לערך,
היה ישוב בכורסתו, כורסת בד גדולה ומרופדת היטב. אך ישיבתו לא
הייתה ישיבה של אדם זקן; גופו עדיין היה בנוי היטב. יוצא יחידת
עלית של צה"ל, האב היה מנכ"ל של חברה ממשלתית חשובה, ושימש
כראש המשפחה. "הנה, שב כאן", פינה האב שרפרף לברווז. "אמא ואני
רוצים לספר לך משהו", הוא הסביר. האם, דורית שמה, יצאה מהמטבח.
היא, עקרת בית, גילה כבר מתקרב לזה של בעלה, השתדלה להעניק
לברווז את רוב זמנה, על מנת לפנק ולפרגן, לתמוך ולדאוג. לכן לא
היה זה מפתיע שהביאה עימה צלחת עוגיות. ברווז לקח עוגייה ואמר
תודה. "זה בקשר לצבא, נכון?" הוא שאל, קולו נאנק. "אמרתי לכם
כבר, לא איכפת לי מהפרופיל הצבאי. לא מתאים לי להיות 'פייטר'
כמו אבא". "לא, בן, זה לא זה". בן. מעולם אביו לא קרא לו כך.
הדבר גרם לברווז להרצין. "אני חושבת שלא היינו הכי כנים איתך",
התחילה האם, אך קולה נקטע; נראה היה כי היא מחפשת את המילים
המתאימות. מחשבותיו של ברווז טסו. כאן הוא ישב, עם שני הוריו,
בסלון ביתו, והם מספרים לו שלא היו ישרים איתו. אחים לא היו
לו; הוא לא היה מסוגל להשוות את יחסיו עם הוריו ליחסי
הורים-ילדים אחרים. כמובן שגם לא הייתה לו אפשרות להשוות את
מערכת יחסים זו עם היחסים של חבריו והוריהם; הסיבה היא שאף אחד
לא רצה להזמין את ברווז הביתה.
"בן", חזר האב, ועכשיו החזיק בידו של ברווז. מילה זו החזירה את
ברווז למציאות; מילה קטנה, שתי אותיות בלבד, גרמה לו לחוש
כאילו טבל את כל פלג גופו העליון בבריכה של מים, ממש כפי
שברווזים צוללים. "כן?" ברווז שאל בקול רועד. "אנחנו חייבים
לגלות לך..." היסס אביו, הוא הביט בפניה של אישתו, כמחפש
אישור. "אתה מאומץ", היא אמרה. עולמו של ברווז הסתובב עליו.
הדבר הבא שזכר היה מגע הריצפה (דביקה מאוד) על פניו, את אמו
מעליו. "אמרתי לך שהוא יתעלף!" החל לגעור האב באם. "אבל הוא
כבר בן 18! זו זכותו לדעת!" היא טענה. ברווז התיישב, מביט
בדומיה בשני הוריו. "ומה עכשיו?" הוא שאל. "עליך ללכת מחר
בבוקר למשרד הפנים, לקבל את תיק האימוץ שלך", אמר אביו. "תוכל
לחפש אחר הוריך הביולוגיים", הוסיפה האם. ברווז הנהן בראשו
כמבין. הוא עדיין לא עיכל לחלוטין את ששמע; אך נכון לעכשיו,
הדבר הכי טוב שיכל לבחור לעשות הוא ללכת לישון.

2.
באופן מפתיע עברה עליו שינה נטולת חלומות. בבוקר קם, נחוש
בדעתו להגיע לסניף של משרד הפנים בשעה מוקדמת: זאת משום שבשעת
לחץ -לחץ מהסוג שיש במשרד הפנים, כאשר נוכח שם קהל רב- הוא נטה
לפרפר בידיו (דווקא בצורה שמזכירה חרק הפוך על גבו, ולא
כברווז, כפי שתיארתי לעצמי).
בכל אופן, הוא יצא מביתו, מצוייד בכרטיסיית "אגד", בחמישה
שקלים, שבעים אגורות, ובמצפן. המצפן היה סוג של אמונה תפלה
מבחינת אנשים רבים, אך ברווז האמין באמת ובתמים שעם מצפן הוא
לעולם לא יילך לאיבוד. כמובן שהדבר לא מנע ממנו לאבד את חוש
הכיוון שלו שוב ושוב. אני זוכר מקרה בו הוא בטעות נכנס לדירה
של השכנים, כי יצא מהמעלית שבביתו בקומה הלא נכונה.
במשרד הפנים, לעומת זאת, ברווז הצליח למצוא את דרכו בקלות
יתרה: כאשר הגיע נכחו שם שני אנשים בלבד (חרד לבוש שחורים ונהג
אוטובוס). שלט גדול, בעל הכיתוב "שאלות כאן" וחץ עבה כיוון
לעבר דלפק. שם ישבה גברת צעירה, לבושה בשמלה אדומה ומאופרת
בכבדות; היא לעסה מסטיק בקולניות - ולמען האמת, היא אפילו לא
ניסתה לשמור על פיה סגור.
"שלום!", ברווז ניסה להיות נחמד. "מה אתה רוצה?" היא התפרצה
לעברו. "בוקר טוב גם כן", ברווז מילמל לעצמו. "תיקי אימוץ",
הוא הסביר. "אימוץ עולים מרוסיה זה דלת שלישית משמאל, ילדות
אתיופיות זה דלת ראשונה מימין, תינוקות נכים זה רק מחר וכאלה
עם פיגור שכלי זה בסוף המסדרון", הפקידה ירתה את המילים מפיה
במהירות שיא וסגרה את האשנב. ברווז היה בהלם. לאחר שעיכל את
שנאמר לו, הוא דפק שנית בחלון, ובקול מבויש הסביר: "אני לא
רוצה לאמץ, אני הוא זה שמאומץ!". הפקידה חייכה - וכך חשפה את
שיניה, שעלו לה לפחות 1500 שקל (טיפול שורש שני תוך עשרה
חודשים בלבד). "למה לא אמרת קודם? זה בתשע בבוקר, בחדר הצדדי".
ברווז התיישב על ספסל, שהזכיר קצת ספסל של אוטובוס. השעון שעל
הקיר הראה כי השעה כבר 07:50. לברווז לא היה שעון יד - הוא לא
מצא שעון שתואם את צבע עורו המוזר (שהזכיר את צבע הרגליים של
ברווז הבר המצוי). אנשים החלו לנהור לתוך הבניין; ברווז הצליח
לספור 4 עובדים זרים, 5 חרדים (כולל זוג צעיר שבא עם תינוקת,
או שמא היה זה תינוק?), 8 תיירים, וגם לפחות תריסר זקנים
וזקנות שבאו עם סלים. "ממש כמו קו 18", חשב לעצמו. לבסוף נפתחה
הדלת. "יבוא!" נשמע קול מבפנים. הקול היה מוזר; הזכיר קצת
עכבר, אולי חולדה.
ברווז נכנס לחדר. חדר קטן, רוחבו כ-3 מטרים, אורכו קצת פחות.
ניצב שם שולחן חום, ארון אפור, ושטיח מקיר לקיר. ישב שם אדם
קטן קומה; לאחר שראה אותו החליט ברווז כי הוא אכן מזכיר קצת
חולדה. עיניו, אפו, צבע עורו - משהו בכל אלה הזכיר לו את שורץ
הביבים הזה. ואז שם לב לדבר נוסף; לא היו דלתות נוספות, וברווז
לא ראה את אדם זה (עמוס חולדאי שמו, לפי השלט שעל השולחן) נכנס
לחדר. "שב, בבקשה", מר חולדאי פנה לברווז. ברווז התיישב על
כסא. הכסא רעד מעט כשברווז התיישב, לאור ישיבתו הברווזית.
"במה אפשר לעזור?" שאל הפקיד בחיוך, וחשף את שיני החולדה שלו.
"אני מחפש את הוריי". "שמך?" חקר הפקיד. "ברוו- יהונתן
קנופייף. שם המשפחה המקורי הוא רובוז". "אה, בהחלט, בהחלט..."
הפקיד מילמל. הוא ניגש לארונית ופתח מגירה, ואז שם לב ברווז
לדבר מוזר נוסף; המגירה הייתה ארוכה - עמוקה, אם לדייק - יותר
מהארונית. לפי הערכתו של ברווז, אורכה היה גדול פי 4 מעומקה של
הארונית. תיקים ע"ג תיקים, כולם עבי-כרס, מלאים בדפים. "רובאל,
רובבקה, רובבאים, רובוגלצקי, רובוז". הוא שלף תיק, דק ביותר:
לא היה בפנים יותר מדף אחד, שיער ברווז. הוא הניח את התיק על
השולחן בחבטה עמומה, שלא תאמה את גודלו. ברווז בחן את התיקייה
וראה, שאכן יש בפנים בדיוק דף אחד. "בבקשה, כולו שלך. עכשיו,
אם תואיל בטובך, עליי לחזור לעבודתי." מר חולדאי סובב את גבו
לברווז, ואז, משחש שברווז עדיין בחדר, פנה אליו, בלי לסובב את
גבו. "עוד משהו?" הוא שאל. "אה..." ברווז התבלבל וחיפש תירוץ.
"אתה קרוב של ראש עיריית ת"א?" -עמוס הפקיד הסתובב סיבוב מהיר
על כסאו (כסא משרדי, מהסוג המשובח ביותר), וקירב את פניו לאלה
של ברווז. לאחר מכן, התרחק מעט, ארשת נצחון על פניו. "בן דוד
שלי. ואם תשאל אותי, אני יודע יותר טוב ממנו מה קורה שם", הוא
עצר לרגע, קרץ, והמשיך: "בעירייה, אני מתכוון. פרופסור
לבירוקרטיה, היית מאמין? זה מה שנתנו לי!" עמוס חולדאי החווה
בידו לעבר תעודה ממוסגרת שהייתה על הקיר (הצפוני, לפי מצפנו של
ברווז). ברווז לא הבחין בתעודה זו קודם לכן. ברווז תמה לעצמו
על פשר תעודה זו, אך הודה בכל אופן למר חולדאי ויצא מהחדר,
כולו מלא סימני שאלה הנוגעים להתנהגותו המוזרה של הפקיד.
רק אז נזכר כי עדיין לא הביט בדף שהיה בתיק-האימוץ. "זיו ובר
רובוז, הורים ליהונתן. תאריך לידה: 22.05.1983 . מיקום אחרון
ידוע של ההורים: רעננה, רחוב הבוצית מספר 53". כמו כן, הפינה
הימנית התחתונה הייתה גזורה בצורת זיגזג - גזירה מאוד מדוייקת.
אך ברווז לא התייחס לזה, ופנה לצאת אל הרחוב.
הוא היה צמא; תוך צקצוק בלשונו (צליל ברווזי למדי) חיפש קיוסק.
צפונית-מזרחית אליו עמד קיוסק קטן. ברווז נכנס בדלת, אליה חובר
פעמון קטן. "גלינג גלינג!" נשמע הצליל. ברווז צחק. שנים לא ראה
פעמונים כאלה. הוא פנה אל המוכר; זה היה לבוש חולצה פרחונית,
שכיסתה כרס (אותה הבחור מנסה להוריד כבר 20 שנה). למוכר המשופם
הייתה קרחת, ועיניים מבריקות. "שלום!" הוא פנה אליו בקול
צווחני. "איזה טיפוס, ממש תוכי", ברווז חשב לעצמו. "יש לך
פריגת?" הוא שאל. "בהחלט!" המוכר ענה, ושלף מתחת לדלפק פחית.
"כמה?" שאל ברווז. "חמש שישים ותשע", המוכר הצהיר בקול פסקני.
ברווז חשב לרגע, והחליט שלמרות המחיר המופקע, הוא עבר מספיק
במשך היומיים האחרונים. הוא שלח יד למכנסיו (מכנסי שדה אפורות,
שהגיעו לברכיו) והוציא את כל כספו. הוא שילם למוכר וחיכה
לעודף, אך המוכר התעלם וחזר לעיין בעיתון, "ספורטוטו" כותרתו.
ברווז, אולי מתוך עייפות, וויתר, ויצא בהפגנתיות מהחנות. הוא
ניגש לתחנת האוטובוס והתיישב שם; הוא עלה על האוטובוס הראשון,
בלי להסתכל על מספרו אפילו, מצא לו מקום פנוי והתיישב שם.

3.
הוא בכלל לא שם לב שנרדם. הוא היה על קו 28, כך נודע לו, בדרך
לתחנה המרכזית. ברווז ישב בצד האחורי של האוטובוס; מאחוריו שתי
פרחות בלונדיניות (אחת צבועה, השנייה טבעית) ומלפניו חרד אחד
(שלא הסכים לתת לזקנה עם הסלים לשבת). ברווז התעורר לאחר
שבחורה צעירה ביקשה לשבת. ברווז ישב בכיסא הסמוך למעבר, וכדי
לתת לעלמה לשבת נאלץ לעבור למושב הסמוך לחלון. זאת, לעומת אותן
זקנות (שעולות בשוק, קרוב לוודאי) שקמות כדי לתת לך לעבור אל
המושב שליד החלון. אנשים כאלו החליאו את ברווז. היה זה כאילו
ניסו למרר לאדם בכוונה את נסיעתו; גם כך התחבורה הציבורית
בישראל אינה ברמה טובה במיוחד. מסיבה זו בדיוק הוא החליט להיות
אדיב ולעבור למושב הפנימי; אומנם הבחורה העירה אותו, אבל היא
הייתה כה נחמדה שהעדיף לנהוג בנימוס.
כבת עשרים הייתה, פחות או יותר; שיער קצוץ, ווקמן לאוזניה.
ניתן בהחלט לומר כי הייתה יפה; אומנם ברווז לא אהב בחורות עם
שיער צבוע (סגול מזעזע) ופירסינג (אחד באף, אחד בטבור ושניים
בגבה), אבל אני מאמין שהוא נמשך אליה. כמובן שבחיים הוא לא
יאזור אומץ כדי להתחיל איתה, אך למרות זאת, הוא הריץ בראשו
משפטי פתיחה. במקום להביט בעיניה נעץ מבטו בחלון.
בתים, פחים, חתולי רחוב. מאה שערים. חרדים. נשים בהריון; עם
תינוקות בעגלות, ילדים קטנים, כולם דחוסים. כולם הולכים ביחד,
בתלם; ממהרים למקום כלשהו, כמו נמלים, שעובדות בתל. אנשים
ברגל, במכוניות, באופניים וגם על קורקינטים. תלמידי בי"ס,
סטודנטים, פקידי בנק - כולם נמצאים בחוץ. בום!!!
האוטובוס נעצר בפתאומיות, דבר שגרם לברווז להתרגז. לא על כך
שהעצירה גרמה לעגלת תינוק להתגלגל באוטובוס, לא על כך שזקנה
אחת נפלה ואפילו לא על זה שהוא חטף מכה מהמושב שלפניו. כעסו
היה על כך שרצף התמונות בחלון נעצר. סטודנט אחד ("בטח למדעי
המדינה", ברווז ניחש) החל להתווכח עם הנהג; נוסע זקן הצטרף
לוויכוח. ברווז ניסה להתנתק: הוא קינא בבחורה הצעירה, שהתרכזה
כל כולה במוזיקה שבקעה מהאוזניות שלה (תוצרת סוני, אם זה
משנה).
לברווז התחשק להתקומם; הוא היה מבולבל, עייף ורעב. לתחושת
התסכול הוסיפה העובדה שהנהג הגביר את עוצמת הקול של הרדיו;
אנשים החלו להתלחש, ואז הבין ברווז שכנראה אירע משהו חשוב. "מי
יודע, אולי פרץ שלום", צחק זקן חביב שישב מול ברווז. האדם נראה
טוב לב. "גבר כבן 30, גובהו מטר ושבעים, מבנה גופו בינוני
ושיערו קצוץ, שדד היום את סניף הדואר שבתחנה המרכזית בת"א", כך
בישר הקריין. "משטרת ישראל מוסרת, שע"פ עדי ראייה, אוזנו של
הבחור חתוכה, בצורת זיגזג". עכשיו הזקן החביב שישב מול ברווז
צחק צחוק רועם. "הלו, זה רדיו? זיגזג?! בזמני השדרים דיברו
כראוי!" ברווז חייך.
בינתיים האוטובוס כבר הגיע לתחנה המרכזית. לאחר בירור מהיר
במודיעין, נודע לו כי האוטובוס לרעננה יוצא עוד 10 דקות. ברווז
החליט לחכות ליד התחנה. ישב שם גבר צעיר (שנסע לבקר את אחותו),
שני נערים בגילו של ברווז (שברחו מהבית) ואישה אחת, בעלת גיל
שקשה לנחש (אם תשאלו אותה זה גם יהיה חוסר טקט), יחד עם בנה בן
ה-5. משהו במשפחה חד הורית זו משך את תשומת לבו של ברווז. ואז
הוא הבין: למרות שבילד לא ניכרה אף מגבלה פיזית או נפשית, הוא
מצץ את אצבעו. כמנגד, אמו שיחקה עמו את המשחק "קוקו": המשחק בו
אחד מכסה את עיניו בידיו, ולאחר שהוא מגלה את עיניו קורא
בפליאה "קוקו!". ברווז זכר כי זהו משחק לתינוקות, ולא הבין מה
מתרחש לפניו. אומנם משפחתו של ברווז היא לא סמל הנורמליות, אבל
הוא זיהה כי משהו במשפחה זו אינו כשורה. האם, בעלת לבוש ססגוני
וצבעוני, קול צווחני וידיים עבות הזכירה לברווז טווס. מצד שני,
כפות רגליה היו כה מכוערות (ניתן היה לראותן דרך הסנדלים
שלבשה), וברווז תמיד חשב כי לטווס יש רגליים יפות.
מרחוק נראה האוטובוס. ואז ברווז נזכר: אין לו כרטיס! הוא פשפש
בכיסיו, ומצא רק חור ואריזה של מסטיק (אורביט בטעם תות, אם זה
עקרוני). מבטו הושפל לריצפה (כך הוא עשה כל פעם שלא הרגיש
בנוח), ואז הוא ראה: שטר של עשרים שקלים, שני מטבעות של שקל,
ומטבע של 50 אגורות ליד רגלו של הילד. הוא התכופף והרים אותם
בזריזות. בינתיים האוטובוס כבר כמעט סגר את דלתו. הנהג רכן
קדימה וצעק: "בחור, אתה עולה או לא?" ברווז מיהר וטיפס
במדרגות, הליכתו המצחיקה מעוררת חיוך על פניו של הנהג -חיוך
אשר חשף כי לנהג חסרו שתי שיניים קדמיות, עובדה שזיכתה את הנהג
בחיוך מצדו של ברווז. "כמה עולה כרטיס?" שאל ברווז. "עשרים
ושתיים חמישים", הנהג ענה. "רק בשבילך", הוא קרץ. ברווז תמה
בלבו למה הוא התכוון, אבל הוא ציפה כל כך לנסיעה, ולכן החליט
לא להתעמק בדבר ולשלם. הוא תפס לעצמו את המושב שמאחורי הדלת
האחורית, שם יכל למתוח את רגליו לעבר המעבר בנוחיות (באופן
אישי, גם אני מעדיף את המקום הזה).
למרבה ההפתעה הנסיעה עברה בצורה חלקה; ברווז לא שם לב לשום דבר
יוצא דופן. הדבר גרם לו לתחושה מוזרה, עד כמה שזה נשמע משונה.
אולי היה זה בגלל שברווז נטה להסתבך בצרות: 90 דקות נסיעה ללא
שום אירוע מיוחד היו בעיניי ברווז מקרה חריג.
כאשר האוטובוס נעצר, ברווז קפץ מכסאו, רץ במורד המדרגות, נתקל
באחרונה ונפל בעוצמה אדירה על שפת המדרכה. המום, שפתו התחתונה
ונחירו השמאלי מדממים, הוא נעמד, לאט-לאט, רק כדי לפגוש במרחק
של 5 סנטימטרים מאפו את קיפוד.

4.
קיפוד היה מבוגר מברווז בשנה. שיערו היה מסודר בקפידה - הרבה
ג'ל, ששמר על קוציו הגבוהים. בדומה לסיפור חייו (הטראגי, יש
לומר) של ברווז, קיפוד רכש את שמו לאחר שהתנהג כמו קיפוד (היה
קשה להגיע ל"בטן הרכה" שלו, כלומר, להעליבו) ונראה כמו קיפוד
(שיערו, האף, רגליו וידיו. נטייתו להתכווץ כאשר חש בסכנה).
שהייתו ברעננה הייתה טעות בשיבוץ של משרד החינוך: הוא חתם לשנת
שירות בקריית שמונה; מישהו הבין את כתב ידו שלא כראוי, או שמא
אותה פקידה לא שמעה את הודעתו הטלפונית. בכל מקרה, שיבוצו היה
ברעננה, שם הוא שירת כבר 8 חודשים.
"סופסוף הגעת!" הוא בירך את ברווז. "סליחה? מאיפה אתה ידעת
שהגעתי?" תוקפנותו של ברווז הביכה את קיפוד. "לא אמרו לך,
שמודיעים לנו מראש? המשרד התקשר." ברווז נראה מבולבל ומוטרד
כאחד; קיפוד, ארשת של "אוף-איך-אני-מסביר-לאידיוט-הזה" על
פניו, חייך חיוך מעושה. "תראה, אתה באת למשפחת רובוז?" ברווז
הסתכל בתיקייה, הסתכל בפניו של קיפוד, שוב בתיקייה, ושוב בפניו
של קיפוד. "כן. איך ידעת?" הוא שאל בקול חושד. "אמרתי לך כבר!
המשרד!", קיפוד איבד את סבלנותו. הדבר נהיה שכיח לאחרונה, מאז
שחברתו עזבה אותו. קיפוד פתח את הדלת של רכב שעמד בצד.
ברווז התבונן בפיג'ו 106 אדומה, עם פנס של ווינקר אחד שבור
(נסיון חניה לא מוצלח). "כנס, בדרך אסביר הכל". ברווז נכנע.
הוא התיישב מקדימה וחגר חגורה. קיפוד נכנס למכונית והתניע. הם
יצאו לדרך, ולברווז האנשים מסביב נראו כולם כחולמים. קצב
ההתקדמות היה משונה; כאילו הם ריחפו. אומנם ברווז מעולם לא
ביקר ברעננה, אבל נראה לו מוזר שלא ראו אפילו רמזור אדום אחד
בכל נסיעתם. ואז הוא שם לב לדבר נוסף: מד המהירות הורה על אפס.
ברווז שאל, קולו שוב חשדני: "לפני שתספר לי איך אתה יודע הכל,
למה הספידומטר מראה על אפס?" קיפוד חייך (וחשף שיניים קיפודיות
למדי): "תודה שהזכרת לי. מחר למוסך". ברווז שם לב למדבקה בפינת
השמשה, שציינה כי הרכב עבר "טסט". "נו, אז איך עברת טסט?"
ברווז חקר. "קשרים במשרד", קיפוד ענה, ומשך בכתפיו, כסימן לכך
שלא הכל הוא ראה. "וכל הידע עליי? וזה שחיכית לי? ולאן אנחנו
נוסעים?" ברווז המשיך לחקור, סקרנותו גוברת על נימוסיו; לא
שאלה היו טובים במיוחד, אך לרוב הוא שתק יותר ליד זרים. "היי!
לאט-לאט, אפשר לחשוב ששלחו אחרייך טורפדו בגיגית!" ברווז נעצר
לחשוב על המטאפורה המוזרה,  אולם אז המכונית נעצרה. הרמזור היה
אדום. התיאוריה של ברווז הופרכה.
"בוא, צא מהמכונית", קיפוד הורה לברווז. ברווז, עייף כבר
מהוויכוחים והשאלות, יצא מהאוטו בצייתנות ונעמד על המדרכה.
קיפוד החנה את הרכב, יצא ממנו, ולאחר שנעל אותו פנה לברווז.
"בוא, מכאן ברגל". ברווז לא הבין. "למה?" קיפוד הביט בו לרגע,
כמנסה להבין באיזו שפה ברווז מדבר. "אור אדום, אז חונים. לך
תדע, ככה עובדת העירייה שלנו. הוראות מהמשרד", קיפוד שוב משך
בכתפיו. ברווז שם לב כי תנועה זו נהייתה קבועה אצל קיפוד, והוא
תהה שמא הייתה זו עווית או דרכו המיוחדת לסיים שיחה.
הם צעדו לאורך המדרחוב, חנויות עוברות על פניהם. דיסקים,
בגדים, אוכל, ספרים. לאחר כשעה בה התהלכו - שעה בה ניתנה
לברווז הזדמנות להתבונן ולשים לב כי ברעננה אין חרדים - הם
נעצרו ליד סניף סטימצקי. קיפוד מלמל משהו בקשר למגזין ונכנס.
ברווז הסתפק בבהייה בחלון הראווה, שם היו רבי המכר האחרונים:
"SMS מגיהנום", "יש לך הודעה - סיפור חייו של אלוהים", וגם
"ניטשה, פילוסופיה בולשביקית והמטבח הרוסי". ברווז גיחך לנוכח
הנושאים המשותפים של ספרים אלה (אני דווקא לא מצאתי זאת
כמשעשע).
מחשבותיו של ברווז נדדו. הוא חלם; לא בהקיץ, אלא חלום, פשוט
כמשמעו. כשהתעורר לבסוף, היה כמעט חושך. וקיפוד? הבחור הצעיר
לא היה בשום מקום נראה לעין. אבל ברווז לא נבהל. מעודד
מחלומותיו (בחלקם על העלמה שנסעה לידו בקו 28) החל לצעוד, בלי
לחשוב; צעד ללא הפסקה אל תוך הלילה.

5.
"מי היה מאמין, ברווז צועד לבדו בלילה". דמות עם סיגריה עמדה
בקרן הרחוב. ברווז זיהה מיד כי היה זה קיפוד. "מי היה מאמין,
קיפוד מעשן", ניסה ברווז להחזיר לקיפוד באותה נימה סרקסטית; אך
קולו היה סדוק, מצמא ומתשישות מצטברת, של אדם שצעד שלוש וחצי
שעות לבדו במקום לא מוכר.
לא היה זה יום קל, היום שעבר על ברווז. כמעט נשך אותו כלב,
בחורה עם נעלי עקב זרקה עליו מאפרה (דוקא נקייה) שפיספסה אותו
בעשרה מטר - אבל גרמה כמעט לתאונת שרשרת, וגם הרשת לשיער
שנתפסה לברווז באוזן לא תרמה למצב רוחו. "למה לעזאזל רשת לשיער
עפה סתם כך?" הוא חשב לעצמו, ולא מצא תשובה.
קיפוד ניער את ברווז ממחשבותיו ורחמיו העצמיים. "בוא", הוא
סימן לברווז לבוא בעקבותיו. הם פנו לסמטאות אפלות ושוטטו רבות.
ברווז הרגיש שהוא ממש מהלך במבוך; הרעיון שפחי הזבל נועצים בו
מבטים - כך הוא הרגיש, לפחות - גרם לו לרעוד. משב רוח פרע את
שיערו. כמנגד, שיערו של קיפוד נשאר איתן (גם טורנדו לא יצליח
לפרוע את שיערו).
ברווז התעורר. הוא בכלל לא ידע שנרדם תוך כדי הליכה - אפילו
אני לא מאמין שזה אפשרי; אבל "אם זה מה שקרה, אז זה מה שקרה
ואי-אפשר להתווכח". מילים אלו בדיוק היו תלויות מעל ראשו של
ברווז, שלט גדול, עם אותיות לבנות על רקע ורוד (צעקני מדי
לטעמו של ברווז) היה תלוי על התקרה, כך שכל מי ששכב על גבו
באולם הלבן הגדול יוכל לקרוא. לידו היה מגזין כרומו. ברווז
עילעל בו קצת, אבל כל דף היה זהה לקודמו; בכיתוב סגול על רקע
שחור (ברווז נאלץ לאמץ את עיניו הברווזיות כדי לקרוא) היה
הטקסט הבא:
"נינג'ה חייב להיות זן. אתה חייב להקשיב לצבעי השמיים, לחפש את
צליל משק הכנפיים של יונק הדבש ולסרוק את האוויר בשביל לקלוט
את ריחו של קרח הנמס ביום קיץ חם. כשתמצא את דברים אלו תבין
ותדע".
ברווז הניח את המגזין וניסה לשכב חזרה במיטה הרכה. עוד לפני
שניתנה לברווז שהות להרהר בכתוב נכנס לחדר אדם מוזר; לבושו
כולו לבן, ורק כפות ידיו ורגליו בולטות החוצה. אולם לא הלבוש
הוא שהטריד את ברווז, אף לא מבנה גופו. גובהו היה נורמלי, וכך
גם משקלו (71 ק"ג, בפעם האחרונה שנמדד) ובתווי פניו לא ניכר
שום דבר יוצא דופן. ברווז כבר החליט שהרוע שנובע מאיש זה הוא
פרי דמיונו, אך אז הוא שם לב: ציפורניו היו גזורות במספרי
זיג-זג. לדעתי זה מצחיק, אך ברווז חש פחד-מוות כאשר ראה זאת.
"אני מר חווארו, אבל אתה יוכל לקרוא לי שאול", אמר האיש במבטא
מקסיקני כבד. "המשרד שלח אותי". ברווז החל לשאול משהו, אני
מאמין שזה קשור לביטוי "המשרד", אך אז חזר בו. הוא שם לב שגם
הציפורניים ברגליו של האיש גזורות בצורה מזעזעת זו. עכשיו
ברווז השתכנע לחלוטין שהאיש גוזר את ציפורניו עם מספריי
זיג-זג.
האיש היחף (מכנסיו הרחבות לא הסתירו זאת כראוי) דרך בעצבנות על
רצפת השיש. "ברווז, קום. אתה הולך ישירות לראש המחלקה". ברווז
לא ידע אם זה סימן טוב או רע, אבל הוא הבין שיש רק דרך אחת
לגלות. הוא קם באיטיות, והחל לעקוב אחר שאול. הם נכנסו למסדרון
צבוע בצהוב; החלונות היו כחולים, אך למרבה הפתעתו מהחלונות לא
נשקף נוף טבעי, אלא תמונות, כאלו שנעשו בצילום סטילס. חרדים,
זקנות וזקנים, צעירים וצעירות, אשכנזיים ומזרחיים. בתמונה אחת
הוא ראה גם בדווים, או ערבים (משהו בסגנון, בכל אופן). לכל
דמות ברווז הדביק סטיגמה. לרגע חשב שראה תמונה ממרכז העיר,
אולם לא הייתה לו השהות לעצור ולהתבונן בה לעומק. בסוף המסדרון
הם הגיעו לדלת אפורה. האיש נקש שלוש פעמים, ואז פעם אחת, ואז
פעמיים. האיש חזר על הרצף הזה שלוש פעמים, ואז פעם אחת, ואז
שוב פעמיים. "סה"כ 36 נקישות במקצב מאוד מסויים", חשב ברווז,
וגירד את כפות רגליו; גם הוא היה יחף, כנראה שהפשיטו אותו
מנעליו לפני שהשכיבו אותו. כה מרותק היה ברווז, כה שקוע
בניסיונותיו להבין את המקום המוזר הזה, עד שלא שם לב לפטריות
שהיו לו ברגליים, פטריות שיצרו קרום-מדומה בין אצבעותיו (דבר
שרק תרם למראהו הברווזי).
הדלת נפתחה  ע"י גברת שמנה עם חזה עצום שחייכה כלפי ברווז. פיה
הזכיר לו מערת נטיפים, בגלל שיניה המעוותות. מהזיגזג ששיניים
אלו יצרו הוא כבר לא היה מופתע. "יהונתן, היכנס", נשמע קול
רגוע מאוד מהצד הפנימי של החדר. ברווז, למשמע שמו האמיתי, קפא
על מקומו, אך ברגע שהתעשת, אזר אומץ ונכנס בגו זקוף אל החדר.

6.

יהונתן. שנים לא קראו לו כך, והנה, במקום הכי-פחות צפוי, הוא
נקרא בשם זה. כשנכנס לחדר ראה כי יש דלת על כל קיר (הוא לא יכל
לזהות את הכיוונים כי המצפן שלו נלקח ממנו בזמן שישן). "בבקשה,
תשב", פנתה אליו הבחורה. "מר להמן מיד ייכנס".
ברווז חיכה בשקט למר להמן. לאחר 72 שניות של המתנה (ברווז ספר
בליבו) מר להמן נכנס לחדר, באופן מפתיע מאותה דלת שברווז נכנס
דרכה. הדבר הראשון שבלט לברווז היה התג שלו: "להנמ - ןמהל
םייח". "אהם, סלח לי על חוסר הנימוס", פתח ברווז בדברים, אך מר
להמן קטע אותו: "זה 'החנות הפתוחה' שלי? חביבי, זו האופנה, חדש
בצרפת!". ברווז הנבוך שם לב לכך שהרוכסן במכנסיו של חיים להמן
היה פתוח, אך ללא היסוס נוסף המשיך את שאלתו: "לא, דווקא התג
שלך מסקרן אותי. אי אפשר לקרוא אותו". מר להמן חייך, על פניו
ארשת ניצחון: "אהא! אבל לא איכפת לי! רק אני צריך לראות אותו,
ומכיוון שאני רואה אותו כל בוקר במראה, כתבתי אותו הפוך!".
ברווז, בסבלנות מפתיעה בהתחשב בכל מה שעבר עליו, הקשיב ואמר:
"אבל אז היית צריך גם להפוך את כיוון האותיות". המנהל מחה זיעה
ממצחו. "טוב, לנושא הבא. הבנתי שבאת בקשר להוריך".
ברווז מיד החל לחשוד. פעם ראשונה מאז שיצא למסע הזוי זה מישהו
פנה אליו באופן ענייני. כבר קודם לכן הוא הטיל ספק במניעים של
האנשים שסבבו אותו, ורצף האירועים שהתרחש עד כה העיק עליו. הוא
הרגיש שהוא נתון למניפולציה כלשהי, לכאורה בשם "המשרד".
קולו של המנהל קטע את שרעפיו של ברווז כאבחת חרב; "ברווז, הבט
היטב". המנהל ניגש לדלת מימינו והוציא משהו ממנה - ואז ראה
ברווז כי אין זו דלת כלל וכלל, אלא ארון מגירות. להמן תחב את
האובייקט לכיסו. באופן דומה הוא ניגש לדלתות האחרות (פרט לזו
שדרכה ברווז נכנס) והוציא מהן דברים נוספים. הוא הניח את
החפצים על השולחן. היה שם שטר של 50 שקלים, המצפן המוכר של
ברווז וכרטיס חופשי-חודשי.
ברווז הושיט יד לעבר הדברים, שככל הנראה הוצעו לו, אך באמצע
הדרך עלה בו היסוס. "אמור לי, מדוע ניגשת לכל אחת מהדלתות -
סליחה, ארונות - לא יכלו לבנות ארון אחד בלבד, ושייראה כמו
ארון?" על פניו של מר להמן ניכר כי הוא מזדהה עם ברווז. "אכן.
מהמשרד טוענים כי כך הארכיטקט העדיף; שיקולי סימטריה". ברווז
גיחך - ויצר כך צליל שמזכיר ברווז חנוק. "רגע, הזכרת לי!" מר
להמן הוציא צפצפה כסופה ממגירה שהייתה בשולחן. הוא לחץ עליה
ונשמעה תרועתו של ברווז. ואני אומר 'תרועה', כי הצליל היה כה
חזק עד שברווז נאלץ לאטום את אוזניו. "ומה אני עושה עם כל
אלה?", ברווז הצביע על שלל החפצים שהיו מונחים על המכתבה.
"הולך להשלים את משימתך", קרץ המנהל קריצה רבת משמעות - אך
ברווז הבין מאום. "הוריך, כסיל!" המנהל החל לאבד מסבלנותו
וסובלנותו. ברווז מיצמץ ארוכות.
באופן מהיר ביחס לגודלו, המנהל קם - וגרם בכך לכיסא להסתובב.
היה זה מכסאות-המנהלים שברווז תמיד רצה, אך מגושמותו הטבעית
מנעה ממנו לשבת על כיסא כזה לאורך זמן (פעם אחת הוא ניסה,
ורגליו נתקעו בידיות המשענת. אל תשאלו אותי איך). חיים להמן
ניגש אל הדלת שמאחוריו ובתנופה עזה פתח אותה לרווחה. חדר
מדרגות. ממקום מושבו, הוא נראה לברווז כאינסופי: לבן, עשוי
מאותה אבן שיש שעיצבה את האולם בו ישן. חדר-המדרגות בהק מול
עיניו; עיניו כמעט סונוורו, וכתוצאה מכך הוא מיצמץ שנית. הלובן
החזק טישטש את הגבולות בין המדרגות לקירות, וברווז כמעט מעד.
לא היה ניתן לראות את הסוף; ברווז חש כאילו הוא בארץ-עוץ.
לבסוף עזב את החדר בעל ארבע-הדלתות והחל לרדת במדרגות.
בתחילה ירד אותן ב"קפיצות ברווז", אבל הוא התעייף מהר מאוד.
לאחר זמן-מה החל להתעצל, וירד אותן בעצלתיים. מחשבותיו נדדו
כתמיד, הפעם לבית אימו, לראשונה מאז עזב אותו. הוא לא ידע כמה
ימים כבר עברו; הרעב שלו הציק לו (או, כדבריו של אביו, "הבטן
נדבקה לו לגב"). הוא רצה אוכל, את הדייסה של אימא. אלוהים, הוא
היה מסתפק אפילו באוכל של כלבים; אני מאמין שגם אוכל חתולים
היה מספיק לו. אם יש דבר כזה, גם אוכל לברווזים היה מתאים.
ברווז השתעמם - ולכן הלך עם פניו מושפלות, מבטו נעוץ בנעליו
(שלהן צורה מוזרה, כדי להתאים לכפות רגליו העצומות). כה שקוע
היה במחשבותיו, עד שעיניו פיספסו את דלת המעלית. הוא נתקל בה
בעצמה כל-כך חזקה, עד שחשש כי שפתו ואפו ידממו שנית. למזלו זה
לא קרה. בלי לחשוב פעמיים הוא לחץ על הכפתור (היה רק אחד).
נשמע "דונג!" עמום והדלת נפתחה לאחר שניות מספר. בפנים עמד אדם
מבוגר, לבוש חליפה אדומה, יחד עם כובע אדום; הוא הזכיר לברווז
עובד של בית מלון. חיוכו היה מזויף-במקצת, כאילו נטה לחייך כך
כל היום (סביר להניח שכך היה, מכורח תפקידו). פנים המעלית היה
מעוצב עם עץ וריפוד חום. המעלית בהחלט יכלה לזכות בתואר
"חמימה".
ברווז היה עייף במידה כזו רבה, עד שאמר את הדבר הראשון שעלה
בראשו: "מעלית? אם התקינו כאן מעלית, למה היה צריך כ"כ הרבה
מדרגות?!" הזקן החביב חייך (חיוך נטול שיניים) ואמר: "לא יודע.
תשאל בעירייה", ואז הוא הרצין: "ואולי עדיף במשרד".
'נער'-המעלית לחץ על כפתור (שוב, רק אחד) והמעלית נעה - למטה,
אם לשפוט לפי תחושתו של ברווז. ואז עלה במוחו רעיון. "אמור
לי", הוא פנה לקשיש, "אתה יודע מה הרעיון של הזיגזג? ראיתי בכל
מיני מקומות כאן, וזה היה ממש מוזר". הזקן ציחקק. "טוב,
רודריגז... ציפיתי שיהיה לו יותר שכל. לפני 5 שנים בערך הוא
קיבל ממני ליום הולדתו מספרי זיג-זג. הוא התלהב כ"כ שנהג לגזור
כל דבר כמעט. לצערי, הוא פקיד במשרד, והנחיות שלו - שהועברו
במזכרים סודיים, משום מה - הורו על גזירות רבות. הוא גזר
לגזור!" ניכר היה כי מפעיל המעלית היה משועשע ממשחק המילים
שלו; ברווז, לעומת זאת, ראה הלצה זו כמחרידה.
לאחר שעה קלה המעלית הגיעה לקרקע. ברווז יצא החוצה, לאור השמש
החזק. הוא סונוור כה חזק, עד שלא שם לב שיצא כמעט לתוך הכביש
הסואן. הוא היה נדרס לולא שמע קריאות רמות: "ברווז! ברווז!"
הוא סובב את ראשו כדי לראות מי קרא לו, וזיהה מיד את האישה.
הייתה זו אימו.

7.
אימו של ברווז עמדה ליד מונית, לבושה טרנינג וחולצת אדידס.
משקפי שמש החזיקו את שערה שלא יגלוש (זה גם נחשב אופנתי, למיטב
ידיעתי). "אימא?" ברווז עמד, כולו נדהם למראה העובדה שגם היא
שותפה למסע משונה זה. "אימא!" -רגשות חמים, עזים, שטפו אותו.
הוא שכח הכל לרגעים מספר; שכח את זה שהוא בן 18, את זה שהוא
באמצע רחוב מלא מכוניות, ואת הימים האחרונים שעברו עליו. הוא
רץ אליה וחיבק אותה. אימו נשקה לו על מצחו, והכניסה אותו חיש
מהר למונית.
ברווז רצה לספר לה את מה שעבר עליו בימים האחרונים, אבל היא
היסתה אותו. ניכר היה על פניה כי היא מתוחה, וברווז זכר ש"אם
אימא לחוצה, אז מהמטבח החוצה", כפי שאביו תמיד אמר. מחשבה
נוספת, מבהילה, עברה בראשו: איפה אבא? אימו אמנם הייתה אישה
מודרנית (אם לשפוט לפי חשבון הבנק הנפרד שניהלה), אבל לעיתים
רחוקות נקטה יוזמה בעצמה. ממש כאילו קראה את מחשבותיו, הסבירה
האם: "יש כמה דברים שלא יכולתי לספר לך ליד אבא. דברים שהוא לא
יודע", היא עצרה לרגע; כמנסה להבין בעצמה מה היא מנסה לומר.
"האימוץ שלך לא היה 'לפי הספר'", היא מיהרה לתת לברווז מבט
אוהד, מרגיע; "הפרוצדורה בה בחרנו אותך לא הייתה לפי המערכת".
היא שוב השתתקה.
ברווז היה בפעם הראשונה מרוכז במאה אחוזים באימו; הפעם הוא לא
הביט בחלונות, ולא יכל לראות כי בחוץ נהייה חושך במהירות
מפתיעה, וכי מזג האוויר החל להיות סוער במיוחד (בעיקר בהתחשב
שעכשיו התחיל הקיץ). ברווז גם לא ראה כי הרחוב התרוקן מאנשים,
וכל זאת תוך שניות ספורות. הזמן כאילו עמד מלכת בתוך המונית.
אימו המשיכה: "בעבר נהגתי ללכת לחוג יוגה ברעננה. שם פגשתי את
בר". עיניו של ברווז נעורו; הוא זכר שהיה זה שמה הפרטי של אימו
הביולוגית. אבל אימו התעלמה והמשיכה בסיפורה: "אז היא הייתה
בהריון, כארבעה שבועות לפני הלידה. היא הסבירה לי שיש פרוייקט
ממשלתי חדש, רק בתחילת דרכו, שנועד לעזור להורים מאומצים.
מכיוון שלי ולאביך היו בעיות פוריות, החלטנו מהר מאוד להירשם".
האם התייפחה לרגע. בנה היה מופתע מגילוי רגשות זה; אימו תמיד
הייתה שמחה, קורנת רגשות חיוביים כלפיו (כפי שאם אמורה לעשות,
אם תשאלו אותי). "מה שלא ידעתי אז, נודע לי היום. מדובר
בפרוייקט, אבל שונה לחלוטין ממה שאני חשבתי. לא ראיתי את בר
בשיעורי יוגה כבר 18 שנה, אבל היום בשיעור קיבלתי מסר ממנה".
ברווז שם לב כי אימו החזיקה בידה פתק מקופל; הוא היה ספוג
זיעה, בצורה שהעידה כי האם פחדה שמישהו יתלוש אותו מידה. "המסר
היה פשוט: 'ברווז בסכנה. המשרד'", היא צחקה צחוק היסטרי.
"המשרד. אז היא סיפרה לי ש'המשרד' מנהל פרוייקט. רק אחר-כך
הבנתי שאתה ניצול הפרוייקט." שוב קראה את מחשבות הבן, והמשיכה:
"אני לא יודעת מהו הפרוייקט. כמובן שאביך לא ידע כלום - הוא
היה עסוק אז בהתחככויות הפוליטיות שלו, לקבלת המינוי בחברה.
לאז חשבתי כמובן לנסות לגלות דרכו באיזה פרוייקט מדובר".
המונית נעצרה, אור אדום. "גברת, כדאי שתכיני את הכסף". ברווז
הביט במראה לראות את פני הנהג, וקפא במקומו - היה זה קיפוד. על
פניו עלה חיוך זדוני. "גברת קנופייף, במחשבה שנייה, כדאי שתרדי
כאן. לילד יש מספיק כסף." האם קפאה על מקומה גם כן. קיפוד יצא
מהמכונית, ויחד עם בריון - שבא משום מקום, כך אני ראיתי זאת -
גררו אותה בכוח מהמכונית. ברווז נלחץ. נכנס אדם שלישי, מגודל,
למכונית.
לברווז הבריון שנכנס לכסא הנהג נראה כקרנף. אפו היה עקום, ובעל
בליטה באמצע, שהזכירה קרן קטנה (למען האמת היה זה שבר שנוצר
בעת הקטטה האחרונה שבה היה מעורב). עורפו היה עבה - הוא מילא
כמעט את כל שדה הראייה של ברווז. ידיו היו משומנות וקולו
ברוטאלי. לעיניו היה מבט חודרני.
"חבוב, מכאן אנחנו ממשיכים לרחוב הבוצית 53", הוא הכריז. ברווז
גימגם: "או-או-אור אדום, רעננה... לא תחנה?" הקרנף צחק צחוק
ורעם התגלגל בחוץ. "לחנות, במזג אוויר כזה, השתגעת?" הקרנף סחט
את דוושת הגז והמונית טסה קדימה. באופן בלתי צפוי - מפתיע,
הייתי אומר - ברווז הצליח לנמנם, כשממול עיניו ניצב מוט
ההילוכים. "שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי, שביעי..." מילמל
ברווז. הוא לא עצר לחשוב איפה זה רחוב הבוצית; גם לא כיצד הנהג
העביר להילוכים שלא קיימים במכוניות הספורט האיכותיות ביותר.
במהירות ובשקט המונית טסה לה, לעבר הבית שברחוב הבוצית, מספר
חמישים ושלוש.

8.

ברווז התעורר לצלילי המוזיקה של קול ישראל. "מעניין", הוא גיחך
לעצמו, "שעובדי ממשלה מושחתים שומעים דווקא קול ישראל. איך הם
סובלים את אריה גולן?" -קולו של השדר הוותיק בישר כי השעה היא
כבר 17 דקות לפני שמונה, וגם ש"עוד מעט נשמע דיווח מהמסוק של
חברת פלאפון". ברווז עשה את הלילה במונית, חלומותיו היו מלאים
בברווזים, חולדות, תוכיים, קיפודים קרנפים ואיגואנות. הוא לא
הצליח להיזכר באף חלום, אבל הוא ידע שאלו לא היו חלומות טובים.
חלומות טובים גרמו לו להזיע בבית השחי, ואילו הבוקר ניתן היה
לייבש כביסה מתחת לידיו (אבל עליי להודות שלא בדקתי זאת באופן
מעשי).
הדלת נפתחה ואותו 'קרנף' (כך החליט ברווז לקרוא לו) שהסיע אותו
אתמול פתח את דלת המונית. "קום!" הוא פקד. ברווז קם ויצא. הוא
ראה תחנת אוטובוסים; אולם היה בתמונה שנפרשה לפניו משהו מצחיק.
ואז הוא קלט: התחנה הייתה ממוקמת בחור, פשוטו כמשמעו. מרחבים
ירוקים, עם אגמים, שדות וצמחייה מרהיבה עמדו כנגד עיניו - נוף
דומם, אך מהמם ביופיו. באמצע כל אלה ניצב המבנה האפור והמכוער.
במרחק 200 מטר משם נראתה חבורת לוחמים לבושה בשחור מתאמנת,
ניכר היה כי הם מאומנים היטב. אך הדבר הקרוב ביותר לברווז היה
"מרכז השווארמה והפלאפל - בבעלות אבוחצירה ובניו". מאחר והקרנף
הגדול (197 ס"מ לגובה ו103 ס"מ לרוחב) עמד ליד הרכב ושרק,
ברווז לא היסס, ורץ אל הדוכן בעודו מחפש בכיסיו.
חמישים השקלים שניתנו לו עדיין היו שם. ללא כל שהות ברווז פנה
אל המוכר; זה היה כבן 50 או 60 בערך, כיפה לראשו, ופניו לא
מגולחות. תמונות של זקנים מקובלים היו תלויות בכל מקום, וטקסט
שכותרתו "ברכת העסק" היה תלוי, ממוסגר, מעל משקוף הדלת. "מנה
שווארמה בלאפה, בלי חריף ועם הרבה צ'יפס", ביקש ברווז - בקשה
שהייתה על גבול הדרישה, לאור רעבונו המוגבר. המוכר צחק בצחוק
רועם, ודיבר בקול צרוד מסיגריות: "מצטער חביבי, לא מוכרים
לברווזים". ברווז עמד המום. בעגה הצה"לית הוא היה נקרא
"שוקיסט", עם הבעה כזו. הוא ניסה לבלוע את העלבון, והחליט לשחק
את המשחק: "ולמה, אם אפשר לשאול את כבודו?" המוכר צחק שנית.
ברווז לא אהב את קולו. "למה הרבנות לא מרשה", הייתה תשובת
האדון. ברווז החליט להתחכם, ועל כן הקשה שנית: "אבל בתנ"ך לא
כתוב שאסור!" -המוכר משך בכתפיו, באופן שהזכיר לברווז את
התנהגותו של קיפוד. "מה אני יודע? הרב אמר, הרב החליט". ברווז
התרגז. אולי "פלאפל אבוחצירה" (כך קראו למנה במחירון) לא היה
באמת טעים; ומחשבה נוספת עברה בראשו: "לפי איך ששיניו מריחות,
זה בטוח לא שווה את הכסף".
"אתה! חזור לכאן!" נשמעה שאגתו של קרנף. הוא חזר עם קיפוד.
ברווז שם לב ששיערו של קיפוד עוצב עכשיו בזיגזגים. הוא לחש לו:
"מזכר פנימי, הא?" אבל קיפוד נעץ בו מבט זועם ותו לא. הם הלכו
לעבר הבניין. כשעמדו לפני הכניסה, קרנף החל לזוז בעצבנות.
צעדיו הואטו, עד שהפכו ממש לפסיעות. "בלרינה זה, ולא קרנף",
השתעשע ברווז. באופן בלתי מוסבר ברווז החל לצבור בטחון עצמי.
הליכתו הייתה זקופה, והוא נכנס ראשון, קיפוד מאחוריו. קרנף
נשאר בחוץ.
מבפנים המקום לא דמה כלל וכלל למה שברווז ציפה. קיפוד נתן לו
לשבת על ספסל לא נוח. למרות אי-הנוחות, משהו היה מוכר בספסל.
ואז קיפוד שם לב: היה זה ספסל אוטובוס. קיפוד עזב את ברווז בלי
להגיד עוד מילה, והשאיר אותו לבד בהיכל הכניסה. חסר-מטרה, ללא
שום כיוון, ועם הרבה בלבול, ברווז החליט לשוטט בבניין.

9.
מהר מאוד ברווז זיהה את התבנית בה הבניין נבנה. בדומה למשרד
הפנים, משרד הבריאות או כל משרד ממשלתי אחר, כך גם בניין זה
נבנה עם מקסימום שימוש בצבע אפור-מדכא ועם מינימום התחשבות
במבקרים, הלא-הם האזרחים התמימים, אלו שנאלצים לבזבז את זמנם
במוסדות הציבוריים. אומנם ברווז איננו ארכיטקט מוסמך, אבל לא
קשה לזהות את הקירות הדהויים, את חדר המדרגות האינסופי, את
המעלית שתגיע בדיוק כאשר תוותר עליה ותחליט לעלות ברגל.
הדבר שבלט בחסרונו יותר מכל היה האנשים. אותו מגוון חברתי
עשיר, כפי שראה ברווז באותו בוקר במשרד הפנים. לאחר מספר פניות
שמאלה ושני גרמי מדרגות, ברווז החליט כי עליו לחקור את סביבתו
בצורה מעמיקה יותר. הוא ניגש לדלפק הקרוב והחל לחטט במגירות
השונות.
עכשיו, עליכם להבין, כי הפרטיות היא אחד הערכים שעליהם ברווז
שמר יותר באדיקות. למען האמת, חוסר הפרטיות בצבא היה אחד
הגורמים שיצרו אצל ברווז את הרתיעה והחשש מהגיוס. לכן, התפלאתי
כאשר ברווז חיטט במגירות השונות בכזו חריצות, נבר בהן כפי
שנברן נובר בנסורת שלו.
אני לא חושב שברווז ידע מה הוא מחפש. בעצם, אולי הוא ידע ורק
ממני נסתר הדבר. העובדה היא שהוא נעצר על מגירה שכותרתה
"פרוייקטים". בתוך אותה מגירה היו עשרות תיקיות, מסודרות לפי
הא"ב. אצבעותיו של ברווז רצו במיומנות שאינה טבעית לו, בזריזות
יוצאת דופן שהפתיעה אפילו אותי. הוא נעצר על אחת מהתיקיות
הפנימיות. "תחבורה". הוא פתח והחל לקרוא.
"מעקב אחר התנהגות בני הנוער... פרסומים, בילויים וכיו"ב...
שיפור התחבורה הציבורית בהתאם לתנועות אוכלוסייה ממגזרים
שונים, התאמת המסלולים לפי ריכוזי תנועה מוניציפליים, ללא
התחשבות במוצא עדתי". טקסטים כגון אלה נמצאו בשפע בתיקייה זו.
ידו האחרת שלפה בפתאומיות תיקייה אחרת, דווקא מתחילת המגירה.
"אינטגרציה: ניסיון לאחות את הקרע בעם באמצעות חדרי ההמתנה
הממשלתיים". הדברים לא היו רק בטון הזה; ברווז מצא יותר ויותר
עדויות על כוונות ממשלתיות נסתרות. תחושותיו נעו בין שעשוע
(כאשר הדברים היו מופרכים) לפחד (כאשר הוא הצליח להצביע על
עדויות מחייו לכך שהפרוייקט התממש). דוגמה לתיקייה שהעלתה
גיחוך מצדו היא "מעליות: האטת מהירותן על מנת לאפשר לזוגות
נאהבים לבלות זמן איכות ביחד". כמנגד, אותה תיקייה שנגעה
לתחבורה, הפחידה אותו כל-כך, עד שהרגיש את כפות רגליו בוציות
מרוב זיעה.
כך, במשך שעה קלה, ברווז ריפרף לו בין התיקים השונים, עד שהגיע
לתיק שנראה לו המרשים והמעניין עד כה: "אימוץ". ברווז פתח את
התיק באיטיות, כמפחד שמא הוא מכיל מעטפת נפץ, חס וחלילה, או
חומר לחימה ביולוגי כלשהו. אבל התיק נראה רגיל לחלוטין, מכיל
את הניירות הלבנים, חסרי הכותרת המשרדית הראויה (פרט שחמק
מעיניו של ברווז) ובעלי כותרות המשנה המודגשות. ברווז החליט
לחרוג ממנהגו, ולקרוא את תיק זה לפי הסדר. כלומר, עליו לקרוא
ראשית את ההקדמה.
"אוכלוסיית המאמצים בישראל גדלה בשמונה השנים האחרונות בכ80%
לערך. לפיכך, החלטנו לנצל את מוסד האימוץ הממשלתי כדי לעזור
למשרד הניטור להחדיר לחברה הישראלית תינוקות מושבחים: מתוחכמים
יותר, יעילים יותר, והכי חשוב - צפויים יותר". ברווז בלע רוק,
מחה את הזיעה שהצטברה על מצחו והמשיך לקרוא. "נכון לשנה שעברה,
1982, מחקרינו הסוציאליים והפסיכולוגיים הראו שטבע האדם קשה
לצפייה. זאת, בניגוד לתצפיות שערכנו על בעלי-חיים שונים;
תצפיות אלו הראו כי ניתן לחזות מראש שינויים בהתנהגות האישית
והחברתית בקרב רבים מבעלי-החיים, ובמקרה הצורך אפשר לבנות
מודלים מאוד מדוייקים של היחסים באותה קבוצת נושאים. לפיכך,
החלטנו לפצוח בפרוייקט 'זירוקס 2000'". ברווז עצר לרגע ועיקם
את אפו. "זירוקס? כמו מכונת הצילום?", הוא חשב לעצמו. אבל הוא
התנער ממחשבה שטותית זו והמשיך לקרוא, מנסה למקד את מחשבתו
בכתוב. "החלטנו להנדס גנטית את התינוקות שיאומצו, באופן כזה
שהם יקבלו בחלקם תכונות בע"ח וכך נוכל לקבל חברה אנושית קלה
יותר לניתוח וחיזוי. אנו מאמינים שעד הגיעם לבגרות, בשנת 2000,
הם יהיו מספיק מעורים בחברה ותהיה להם מספיק השפעה, כך שעבודתו
של משרד הניטור תוקל." בנקודה זו עלו לברווז דמעות בעיניים, אך
הוא המשיך לפסקה הבאה, שכותרתה הייתה "סודיות".
"טבעו של פרוייקט זה דורש עצמאיות בניהולו, ארגונו ויישומו.
לשם כך יש לבחור את האנשים המתאימים. עדיפות תינתן ליוצאי
הפרוייקט הקודם, 'זירוקס 1990'". ברווז דילג על כמה פסקאות,
עבר עמוד וחצי, ואז הגיע לסעיף אחר שתפס את תשומת לבו; אולי
הייתה זו התמונה שלכדה את מבטו. "תקלות: תקלות יש לתקן בצורה
מבוקרת. יש לזכור כי איננו טועים; יש תקלות ויש תיקונים. במקרה
של תקלה גנטית, בין אם היא ביולוגית או כימית, יש להשמידה".
ברווז התבונן בתמונה. בתחילה היה לו קשה לראות מה מתועד שם, אך
אז הוא ראה: צולם שם תינוק אנושי בוקע מביצה. אך לא זה היה מה
שזיעזע אותו. הכיתוב הוא זה שגרם לו להרגיש יגון עז; "י.
קנופייף" נרשם שם, "דוגמה לתקלה חמורה. האחראי כבר נענש".
ברווז נאנק, השתעל, ובחפשו אחר מוצא לרגשותיו הרים ראשו מעלה,
כמחפש תשובה; ואז הוא הבחין במצלמת הבטחון, שמוקדה בדיוק
עליו.

10.
ברווז היה בטוח שעוד רגע יישמע צלצול אזעקה, אך לפליאתו הרבה
נשמע צלצול כשל פעמון קבלה בבית מלון. לולא מצוקתו הוא היה
צוחק, אך באותו רגע הוא היה המום מדי. עיניו המטושטשות מדמעות
לא יכלו לזהות את שני הבריונים שבאו לקראתו, האחד מזכיר גורילה
והשני מזכיר כלב דוברמן (בעיקר בגלל אפו, שדמה לחוטם של כלב).
ברווז נלקח למעלית הקרובה. נלחץ כפתור המוביל לקומה השמינית.
ברווז, כולו מעורפל, לבו מצוי בסערת רגשות, נעץ מבטו במראה
וניסה לעקוב אחר הקומות. "...1,5,3,4,2" ברווז הסביר לעצמו כי
בתצוגה דיגיטלית, דרך מראה, הספרות שתיים וחמש מתחלפות. אבל
הוא לא היה מספיק מרוכז כדי לשים לב שהספרות שלוש וארבע נראו
לו כרגיל. למען האמת, ברווז היה כל כך חולמני, עד שאפילו לא
חשב להרים את מבטו, לראות את ארבעת מצלמות הבטחון שהיו במעלית,
אחת בכל פינה של התקרה. מבטו הוסט עכשיו לעבר שני האנשים
הבריונים. מכיוון שהם היו גבוהים ממנו ב36 ס"מ, מבטו התמקד
בחזה שלהם, בכיתוב שעל חולצותיהם. שניהם לבשו חולצות זהות:
"מחזור טירונות פברואר 90'. מחנה זירוקס".
נשמע צלצול - שוב, כשל פעמון קבלה - והדלת נפתחה. ברווז יצא
לעבר אולם המתנה מרופד היטב, מעוצב בעץ מהגוני (תסמכו עליי,
אני מתמצא) ועם עור חום-אדמדם, אותו עור שממנו עשויות נעלי
הצבא של חטיבת הנח"ל ויחידת הצנחנים. בארון צדדי נמצאו מספר
מברשות לצחצוח נעליים יחד עם מיכל גדול שהכיל, כצפוי, משחת
צחצוח אדומה.
הבריונים פצו את פיהם לראשונה. "תמתין", הם אמרו. ברווז חייך
לעצמו ואמר, בשקט: "מה חדש". הוא התבונן מסביבו, וראה שולחן
מזכירות ריק, עם מסך מחשב (אך ללא מקלדת, עכבר או מחשב), שלט
קטן שהסביר מדוע אסור לעשן כאן, וגם שלט אחר (יותר גדול) שהוצב
על הדלת של לשכת המנכ"ל: "מנהל המשרד לניטור". ברווז תהה מתי
יורו לו להיכנס, אך למרבה ההפתעה הדלת נפתחה, והמנכ"ל יצא
לקראתו.
"בוא, שב ונדבר", הצבעתי על הכיסא המיועד לאורחים, אולם הוא
התיישב על כיסא המזכירה הריק, בעל הגלגלים והגובה המתכוונן,
בעוד אני נשארתי על הכיסא הנוקשה. התבאסתי, אבל החלטתי שיהיה
זה קטנוני להתווכח. ברק ריצד בעיניו של ברווז, והוא חייך, חיוך
המוכר לי כבר זמן רב. "נו?" הוא שאל. הופתעתי, וזה דבר נדיר,
יש לציין. אינני מופתע בקלות מאנשים שאת התנהגותם אני חוקר
במשך 18 שנה. "אז אני משער שעכשיו תספר לי את סיפור חיי".
נאנחתי, והחלטתי כי הוא חכם יותר משחשבתי. "אם תסלח לי, לא
אספר לך את הסיפור המלא, אלא אשלים לך את המידע". ברווז פתח את
פיו כמתכוון לשאול מנין ידוע לי מה הוא יודע ומה לא, אך כנראה
הבין שאין טעם לשאול זאת. שותק, מבטו מקרין תבונה שלא הכרתי
אצלו, הוא רכן קדימה, דרוך כולו.
"אמך הביולוגית החליטה למסור אותך לאימוץ עוד בזמן שהייתה
בהריון. את השידוך להוריך המאמצים ביצענו דרך עבודתו של אביך;
הסיווג הבטחוני הגבוה שלו הבטיח לנו כי לא ניפול על משפחה
שאינה מתאימה. לאחר מספר קצר של טיפולים, השארנו את הביצה
שממנה בקעת אצלנו. כמובן שביצענו את הדרוש כדי להסתיר את האמת
מאמך הביולוגית. התכנון המקורי היה באמת להשמיד את הביצה, כפי
שראית; הבנו כי יציר כפנו הוא טעות טראגית. אך אני החלטתי
להציל אותך. בהמשך תבין מדוע. במשך השנים עקבתי אחרי מה שקרה
לך. ייעדתי אותך ליחידה המיוחדת שלנו." כאן ברווז התערב.
"להיות כמו שאר החיות האלו? כל הבריונים שלך?" חייכתי כלפיו,
והמשכתי בסיפורי כאילו הוא לא אמר מילה. "יש יותר פוליטיקה
במשרד הזה, 'משרד הניטור', ממה שנראה לעין רגילה. בגלל העצמאות
שמשרד זה קיבל ב1973, לאחר מלחמת יום כיפור, כוחו גדל. יותר
ויותר אנשים חומדים את מקומי - משרת המנכ"ל - בשל הכוח הרב
הצבור בעמדה זו. לכן אני מנסה לארגן לי כוח צבאי עצמאי". עיניו
של ברווז נפערו. "לכן פניתי אליך עכשיו. הטעות שלי הייתה,
ששלחתי לך זימון בדואר, הביתה. אימך פתחה אותו וקראה את הכתוב.
יותר מזאת, לאימך הביולוגית נודע - בדרך שאינה ידועה לי - על
טיבו האמיתי של הפרוייקט שדרכו היא שלחה אותך לאימוץ. זו הסיבה
שבגללה פגשת את אימך קודם לכן". נראה לי כי ברווז התחיל להבין.
אני חושב שהשיעולים הרצופים שלו הראו את הקושי שלו לקלוט את
מלוא המשמעות, את התמונה הרחבה, המלאה יותר. פתחתי את החלון
כדי שיוכל לנשום.
עכשיו ברווז החליט שתורו לנאום. "אוקיי. אז מה שאתה בעצם אומר,
זה שחייתי את חיי, אך ורק כי אתה הצלת אותי, ולכן אני חייב לך
את חיי, כלומר, להילחם למענך את המלחמות הפוליטיות שלך?"
חייכתי חיוך עקום, בנסיוני לגחך. "כמובן שלא. אני לא מציב לך
שום אולטימטום", עניתי, כולי חיוכים (הפעם מוצלחים יותר). "יש
לך אלטרנטיבה. אתה יכול לחזור לחיות את חייך הפשוטים, שכולם
ילעגו לך; להיות קורבן ללעג ולחוקי אופנה שונים ומשונים. או,
שאתה יכול לתת משמעות כלשהי לחייך, ולהצטרף אליי!" אמרתי
בהתלהבות. עוצמת דבריי פגעה בברווז כפי שברק פוגע בחיות הבר.
ביובש, בשקט, הוא סינן: "ואני גם יכול לקפוץ מהחלון". הפעם
בחרתי לענות בסרקסטיות. "בסדר, נוסיף גם את האופציה הזאת
לרשימה. זה לא באמת משנה את הבחירה ההגיונית והרציונלית. אז
במה תבחר?" -ברווז קם, באלגנטיות יוצאת דופן הוא דילג,
ובמהירות מדהימה הוא קפץ מהחלון, ידיו פרושות לצדדים. משום מה
הוא בחר בחלון.
מוזר, ואני חשבתי שברווזים לא יודעים לעוף.