New Stage - Go To Main Page

אהוד רטנר
/
ערבי ושמו וואסים

וואסים שוקור נולד חירש-עיוור. כל חייו גדל בצור באח'ר. אומנם
לא קל להיות ערבי ישראלי, זה בטוח קשה אם אתה לא יכול לשמוע
ולראות, אבל איכשהו הוא הסתדר. זה סיפור ארוך כיצד הסתדר
בדיוק, אבל הסיפור הזה לא עוסק בזה.
סיפור זה מדבר על היום הנורא בחייו של וואסים.
באותו יום עצרה טרנזיט מוזרה באמצע הרחוב. שחורה, גדולה, עם
חלונות כהים, שלא ניתן לראות דרכם. הדלת נפתחה ויצאו 4 אנשים
חמושים.
הם פעלו בשקט וביעילות; נכנסו לביתו של וואסים, תפסו אותו
בידיו והובילו אותו למכונית. וואסים לא צעק, כי לא ידע לדבר
(לאדם שנולד חירש ועיוור קצת קשה ללמוד לתקשר). הוא ניסה לנופף
בידיו, אך הם פירשו את זה בתור התנגדות, וכתגובה דחפו לפיו
מטלית בד, כדי שלא יאמר דבר. אף אחד מהכפר לא העז להתנגד. הם
ידעו לזהות פעולת שב"כ כשזו התבצעה.
העובדה שהשב"כ עצר את וואסים, שהיה חירש-עיוור, לא הפתיעה את
הערבים תושבי המקום: הם הפסיקו מזמן לחפש הגיון בפעולות השלטון
היהודי.
לפי המידע שבידי השב"כ, וואסים היה ערבי תושב ישראל ששיתף
פעולה עם החמאס והתנזים בהברחת מחבלים לערים הגדולות. כמובן
שבמהלך החקירה ברכב הוא לא שיתף פעולה עם חוקריו, כי לא יכל
לשמוע מילה ממה שהם אמרו. הרוגע שלו הפחיד אותם. הם היו רגילים
לראות את עיני קורבנותיהם מתרוצצות בבהלה מצד לצד, ולעומתם
עיניו של וואסים היו שקטות מהרגיל.
בנוסף, העובדה שהתנגדותו הייתה שקטה וכללה גניחות ואנקות שקטות
מצידו, גרמה להם לחשוב שלוואסים יש בטחון עצמי מופרז.
"אולי זו אמונתו החזקה והמופרעת באללה שמנחה אותו", אמרו בינם
לבין עצמם.
הם עצרו בדרך צידית בנסיון לדובב אותו. כמה בעיטות לצלעות לא
עזרו במאום. עיניו נשארו תקועות, ולא עברית, לא ערבית ולא
אנגלית הוציאו ממנו מילה.
אבינועם היה הראשון מבין החוקרים ברכב שעלה בו ספק.
"אולי כדי שניצור קשר עם המפקדה? אחרי הכל, הנוהל הוא חקירה
בבניין סגור, ולא כאן, בחור-שכוח-אל זה".
גדי הסכים, ופנה אל שאר הצוות, שכלל את דורון ויוני. הנהג היה
ראובן, הותיק שבחבורה.
"אין ספק שזה לא המקום, אבל אתה יודע בדיוק כמוני שהבחור הזה
הוא 'פצצה מתקתקת", אמר ראובן.
"יש בזה משהו", אמר אבינועם, וניכר היה כי אינו בטוח בעצמו.
שאר הצוות הנהן בהסכמה, ונראה היה שגם הם היו מעדיפים להימנע
מדיווח בשלב זה.
אבל גדי התעקש בשלו.
"יש ללכת לפי הפקודות. אני יוצר קשר".
הוא הרים את השפופרת של מכשיר הקשר; מספר רחשים נשמע - משפטים
אותם שאר היושבים ברכב לא הצליחו לשמוע.
לאחר מספר משפטים קצרים פנה גדי אל האחרים, קולו מושפל ונבוך:
"יש לנו טעות בזיהוי".
השב"כניקים הביטו זה בזה, ולבסוף מבטם הופנה לעבר העצור.
וואסים שתת דם מצלעותיו, פניו מלאו אבק, ורגלו האחת הייתה
מעוקמת בקרסול - סביר להניח שנקע אותה בעת שניסו להריץ אותו
לרכב.
ההחלטה התקבלה ע"י ראובן, מפקד הצוות. הטרנזיט נסעה לבקעת
הירדן, שם שמטה אותו תוך כדי נסיעה ליד אחד מבסיסי-הטירונים
שבאזור, והמשיכה לנסוע כאילו כלום לא קרה.
השיקול שהנחה את אנשי השב"כ היה קר: מצד אחד, אף אחד לא יוכל
לספר דבר. הם ידעו שמהמפקדה לא ילשינו עליהם. מצד שני, אם הוא
יגיע לבסיס צבאי יטפלו בו היטב ולא יפתחו בחקירה.
להיפך. צה"ל ינסה להתגאות בכך שהוא עוזר גם לערבים מסכנים;
מדובר בתרגיל מבריק ביחסי ציבור. החובש יקבל פרסום, והערבים
יצטיירו כאכזריים אפילו לבני-עמם.
ראובן היה ממש גאה בהחלטה שקיבל.
וואסים היה עכשיו על החול. לא רואה כלום, לא שומע דבר, הוא
ניסה להתייצב, אבל הרגיש את רגלו מלאת דם. הנקע החמיר. הוא ירק
חול מלא אבק.
לאט לאט הוא התרומם, והצליח לעמוד. הוא התקדם באיטיות, אבל
בביטחה. ידיו גיששו קדימה.
הוא היה ממוקם כ-600 מטר מהש.ג. של אחד ממחנות צה"ל הפזורים
בבקעה, אך השומר לא ראה אותו; סביר להניח שהטירון היה חסר
נסיון, או שזילזל - אבל בכל מקרה, דעתו לא הייתה נתונה לשמירה
באותו רגע.
רק כשוואסים הגיע למרחק 300 מטר השומר - נתן שמו - שם אליו לב.
מבוהל כולו, הוא לא חשב להשתמש במכשיר הקשר על-מנת לדווח
לחמ"ל. בראשו עברו ההוראות שקיבל כשעה קודם לכן במסדר "עליית
משמר".
"עצור!" הוא קרא. וואסים לא עצר - לא היה באפשרותו לשמוע.
"עצור והזדהה!" נתן קרא, קולו תקיף עוד יותר. ושוב - וואסים
המשיך, מדדה בקצב קבוע.
"עצור או שאני יורה!" נתן הכריז, קולו מתחיל לרעוד. וואסים האט
לרגע, אולי משהו חדר למוחו; אבל לא. הייתה זו אבן קטנה שהפריעה
לו. הוא המשיך ללכת בקצב אחיד.
נתן דרך את הנשק "בהפגנתיות" באוויר כשהקנה מופנה כלפיי מעלה,
ב-60 מעלות, בדיוק כפי שהדריכו אותו. מהי דריכת נשק בהפגנתיות?
נתן לא ידע להסביר. זו הייתה ההוראה.
וואסים החירש לא ידע לעבר מה הוא מתקדם. הוא בעט עוד אבן קטנה
מדרכו. מרחקו היה עכשיו רק כ-100 מטר מהשומר.
נתן הביט בכוונת וראה רק שמיים. אז לחץ על ההדק.
הירייה נשמעה למרחקים, ורשף אש נראה יוצא מהקנה. אבל וואסים,
אטום בעולמו שלו, רק התקדם בקצב הולך וגדל; אולי מתוך
אינסטינקט, ידיו הושטו קדימה, כאדם שמגשש באפילה.
נתן יכל לראות את המבט המנותק של וואסים, והדבר רק הבהיל אותו.
הוא לא עצר לחשוב מדוע מבטו כזה; הוא יצא מתוך הנחה שזהו ערבי
מרצח. גם החבלות שניכרו על גופו לא גרמו לנתן לחשוב; הדבר
היחיד שעבר בראשו היו ההנחיות שקיבל.
נתן ירה כדור לעבר רגליו של וואסים - בדיוק כמו שהפקודות
אומרות - אבל פיספס. לא ברור איך, כנראה שמההתרגשות.
וואסים כבר היה מרחק פסיעה אחת מנתן. לפני דקה הוקפצה כיתת
הכוננות של המחנה לעבר הש.ג, אבל הם התעכבו. אחד החיילים היה
צריך ללבוש את המדים שלו (דבר שהיה לא תקין בעליל, אך זה נתון
שעליו נתעכב בסיפור אחר).
ידיו המושטות של וואסים נגעו בנשקו של נתן, שהיה עדיין חם. נתן
צרח וקפץ לאחור. גם וואסים נרתע לאחור, בגלל מגעה החם של
המתכת.
נתן היה בטוח שוואסים ניסה לקחת את נשקו; לפי ההוראות, זוהי
עילה לירי על מנת להרוג.
העובדה שמבטו של וואסים לא הופנה לנשק לא הזיזה לנתן. גם לא
הפציעות שניכרו בגופו, ואף לא הידיעה שאדם הגיוני יעצור לאחר
מספר כה רב של אזהרות.
אחרי הכל, נתן כבר מזמן הפסיק לחפש הגיון אצל הצד הערבי;
מבחינתו וואסים פעל ללא הגיון.
אחרי הכל, לפי הפקודות על וואסים למות.
אחרי הכל, נתן לא ידע שהערבי הוא וואסים. מבחינתו הוא רק
ערבי.
הוא כיוון את נשקו לעבר ראשו של הערבי, ולחץ שוב על ההדק.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 7/6/06 19:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אהוד רטנר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה