הקרנף על הגג, ישב לו לבד.
והוא לא ידע לשיר, לנגן, או לצייר
וגם לא לרקוד, או לפסל.

רב כשרונות הוא לא היה; אבל לכתוב - ידע.
היה יושב לאורך שעות ארוכות;
מתבונן בציפורים, בשכנים ובעננים,
מתצפת לעבר שכונות נרחקות
וחולם על חוויות והרפתקאות.

את שאיפותיו מעולם לא ניסה ליישם
מכיוון שאומץ חסר לו, לקרנף המסכן
אך על מנת לתת מקום למאוויו
החליט להעלות אותם על הכתב.

הקרנף על הגג היה עדיין לבד
אך בעיניו ראה דברים חדשים:
כל דוד שמש - מפלצת, וכל אנטנה - טחנת רוח.
ועל מינכהאוזן חשב, וגם על המינוטאור,
ועל מטאוריטים, ואלים נשכחים
ועל כל הפנטסיה של העמים השונים.

חולמני היה הקרנף שלנו; את הזמן - לא ספר.
לילה חלף, ובוקר הגיע
והקרנף הבודד עדיין שקוע,
חושב על שראה, על ששמע והריח
ושוקל שוב את כיוון הרוח.

עצבות רבה לו לקרנף, למרות דמיונו המפותח;
כי לא היה לו, מי שיקרא את כל כתביו.
הקרנף חד הקרן גם לא מצא חברים
כי לכולם שתי קרניים, וסיפורים אחרים.

המציאות היא כזאת, שהקרנף שלנו נהיה מתוסכל
ובטחונו העצמי רק צלל וצלל.
ומחשבות רעות החלו לפקוד אותו
ומהבוקר עד הערב,
ומהערב עד הבוקר שלמחרת,
וכך עוד יום, ויומיים ואפילו שבוע
הקרנף שלנו ישב.

כעוס ועצוב, וגם קצת מדוכא
הקרנף הזה הפסיק ליצור.
לא כתיבה, ולא שיר, ולא סיפור
וגם לא נגינה, פיסול או ציור.
וכמובן שלא ריקוד, בלט או קלאסי
רק כעס בלבו נשאר.

והוא החליט לעשות מעשה נועז
שיוכיח לכולם את יכולתו,
את גדולתו,
את העובדה שהוא מסוגל.
והוא יצא להרפתקה הגדולה ביותר של כל בן תמותה.

הגג נשאר יתום, בודד וריק.
דודי שמש, אנטנות, ורעפים.
הכל שקט.
ולמעלה, גבוה בשמיים, ניתן היה לזהות ענן
בצורת קרנף. עם קרן אחת.

וכל מי שעבר, הביט מעלה, ולא יכל לראות
את גופת הקרנף המוטלת
למטה, על המדרכה.