הייתי בן 27 כשמתתי לראשונה.
הכל היה מסביב לבן.
אני זוכר טוב את התקופה של המלחמה,אולי יותר מידי טוב.
אני זוכר את התדרוך של המפקד לפני היציאה לקרב,
זוכר את הנאום שלו  בשביל שהמורל יעלה.
אני זוכר את היציאה לקרב ואת ההסתערות,
זוכר את המתח והפחדים שעטופים אותי בכל רגע.
זוכר את הריגוש ואת סערת הרגשות,שליוו אותי בצד כל הדרך.
זוכר את כלי הנשק הקטלניים ואת השנאה.
אני זוכר את הפצצות ואת פגיעתן באדמה ובאנשים.
אני זוכר את הקליע שפגע בנשמתי,
שפגע בליבי ושבר אותו לריסיסים.
אני לא רוצה למות! לא, יש לי חיים!!! אני מפחד למות!!!
אני לא רוצה להיות עוד שם ברשימה, לא רוצה להיות זיכרון!!!
לא רוצה להיות זיכרון בן 27 שמתעופף לו באוויר כמו עלה הנידף
ברוח סתווית.
למה אנחנו חייבים להילחם? בסוף אנחנו מפסידים
בסוף יהרגו האנשים.
אני חושב שאני הולך למות,אני זוכר כבר את טעמו של תות שדה.
אני בעולם לבן וריק,
ריק מכל אדם,
ריק מכל מקום,
אפילו ריק מכל רגש וזיכרון.
אני לא רוצה לדעוך ולהיעלם בעולם הזה.
אני בסך הכל זיכרון בן 27 שלא יזכרו אותו עוד לעולם
חבריי כבר התבגרו, ואני זיכרון בן 27.
הכל מסביב היה לבן, שהייתי בן 27 בתקופה של המלחמה הנואשת
שלי,
עם עצמי.