ברגע שהתיישבתי היא ניגשה אלי.
"א..אמיר?"
הסתכלתי עליה, היא לא נראית לי מוכרת, אבל אני גם ככה לא זוכר
אותן.
"מי שואלת?"
"שלום קוראים לי סיוון" היא מושיטה את היד ללחיצה "אתה היית
איתי בגן"
אני לוחץ לה את היד בחום "נראה לי שהייתי זוכר אם היתה לי בגן
ילדה יפה כמוך"
היא מסמיקה ומורידה את העיניים "די אתה גורם לי להסמיק"
תמיד זאת הייתה המומחיות שלי, אני לא זוכר שמות וחלק
מהפרצופים גם לא כל-כך, אבל תמיד אני יודע איך לגרום להן
להסמיק.
"די אל תתביישי בואי תשבי איתי" אני מושך את הכיסא ומסמן.
"לא, אני לא רוצה להפריע" היא מתחילה ללכת אחורה ואני עוצר
אותה,
"זה בסדר, גם ככה אני יושב לבד, יהיה נחמד להעלות זכרונות"
"אולי אתה צודק" היא מתיישבת ואנחנו מתחילים לדבר.
אחרי עשרים דקות אנחנו כבר בדירה שלה מתנשקים בלהט,
"די אמיר אני לא רוצה" היא מנסה לדחוף אותי.
"שנינו יודעים שאת רוצה את זה" אני ממשיך לנשק אותה.
"נכון אבל..."
"אני רוצה ואת רוצה אז מה רע?"
אני מסתכל לה בעיניים, היא מסתכלת עלי, היא מושכת אותי ואנחנו
ממשיכים להתנשק.
"יש לי רעיון" אני מסתכל עליה במבט תוהה "בוא נשחק משחק"
ידעתי שהיא תפתח מתישהו.
"איזה משחק?"
"תתפשט" אני ממלא אחרי ההוראות בלי להתלונן "עכשיו עולים
לגג".

רוח פרצים ליוותה אותנו כשפתחנו את הדלת לגג.
"את בטוחה שאת רוצה לשחק פה?" אני צועק כדי להתגבר על הרוח
"כן אני בטוחה" אני לא מתלונן "בוא תעמוד פה על המעקה"
אני עומד על המעקה ומביט למטה, לפני נשקפת תהום של 10 קומות.
"איזה מין משחק זה?"
"זה המשחק שרציתי לשחק מאז שהפשטתם אותי בגן וזרקתם אותי
מהגג!"
איך לא זיהיתי!!! סיוון רבינזון, הילדה שאנסנו בכיתה ח', היא
לא היתה איתי בגן, אני הייתי אצלה בגן!
היה לי מספיק זמן להיזכר במקרה בזמן הנפילה, למרות שעשר קומות
זה לא הרבה.