[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








סצנה 32:
למחרת הגעתי ראשונה לסטודיו. כמעט כמו תמיד התחלתי לעלות
במדרגות, כשלפתע נעצרתי בקומה הרביעית; שמעתי את המנגינה שעליה
אנחנו רוקדים תמיד, זיהיתי את המנגינה הזאת.
אבל היא לא באה מהסטודיו של גיא אלא מהסטודיו של לוסי, ככה
שהתקדמתי לעבר הסטודיו שלה. זיהיתי יותר ויותר צעדים מהריקוד
של גיא.
"היא גונבת ממנו?!" התחלתי להשתגע וצעקתי בלי לשים לב.
לפתע יצאה הרקדנית הראשית שרוקדת בדיוק את הסולו שלי.
"שלום, מה מעשייך פה?" שאלה בחמימות.
"אני מסתכלת איך הכירואוגרפית שלך גונבת מגיא את הריקוד."
"היא לא גנבה ממנו!" השיבה הרקדנית בכעס.
"אז תסבירי לי איך בדיוק חודש אחרי שהריקוד סוף-סוף גמור היא
התחילה ללמד אתכם?"
"לקח לה הרבה זמן לחבר אותו", השיבה בתירוץ.
"את מתכוונת לקח לגיא הרבה זמן לחבר אותו!" השבתי בעצבים.
פתאום משהו משך אותי אחורה, ושמעתי קול אומר לי בעצב.
"לוסי גונבת ממני שוב?"
"גיא!!!" צעקתי וקפצתי עליו.
"כן! היא גונבת ממך! וצריך לעצור אותה!" אמרתי והסתכלתי על
אותה הרקדנית במבט עוין.
"תעזבי את זה, אף-פעם לא ניצחתי את לוסי..." אמר בעצב והחל
ללכת.
"אז תנצח אותה עכשיו!" תפסתי אותו ונכנסנו לסטודיו של לוסי.

סצנה 33:
"את גונבת ממנו!" צעקתי על לוסי בעוד שהרקדנית נכנסה לחדר עם
חבריה.
"נכן, אבל זה לא כאילו שהוא ניסה לעצור אותי מתישהו", השיבה
בהתנשאות.
"אני כן..." אמר בשקט שאף אחד לא שמע.
"את רואה!" אמרתי בלי לשמוע את דבריו של גיא והסתכלתי על
הרקדנית.
"אם את גונבת ריקודים אני לא ארקוד אצלך יותר", אמרה הרקדנית.
"טוב, אל תרקדי", השיבה לוסי לרקדנית.
"אני לא ארקוד וגם כל הרקדנים האחרים שלך לא ירקדו!" הוסיפה
הרקדנית.
"ואיך תגרמי לזה?" לוסי התגרתה בה.
"אני לא צריכה לגרום לזה, כולם שמעו אותך מודה בזה שאת גונבת
מגיא ריקודים ולא מוכנים לרקוד איתך יותר, צ'או!" אמרה הרקדנית
כאילו היא בריקוד ניצחון ויצאה מהסטודיו עם דבריה.
"ניצחנו אותה!" אמרתי לגיא כאשר יצאנו מהסטודיו שלה.
"לא... הפכנו אותה לחזקה יותר", השיב.
"אבל אין לה רקדנים", השבתי לו.
"היא תשיג אחרים עם המוניטין הטוב שיש לה", אמר בעצב.
"אבל הם לא יהיו טובים כמו אלה", השבתי לו בחיוך.
"אבל..."
קטעתי אותו באמצע. "אבל אנחנו צריכים להתאמן על הסוף כי אני
תמיד נופלת. אז יאללה! לסטודיו!" אמרתי בשמחה של ילדה קטנה
והתחלתי מתקדמת לעבר הסטודיו.

סצנה 34:
כשנכנסנו לסטודיו היו כבר כמה רקדנים מחכים, ביניהם גם מור,
יריב, ניר ומאיה.
"היי, למה התעכבתם?" שאל אותי יריב.
"היינו צריכים לעשות עצירה בדרך", אמרתי בחיוך.
"את מוכנה להסביר את זה?" מור ויריב קפצו עליי בחיוך רחב.
"בוא נגיד ככה, ללוסי ייקח קצת זמן לארגן מחדש רקדנים לריקוד
הגנוב", אמרתי בחיוך.
"אההההההה!" פתאום ניר צעק לי באוזן.
"ניצחת את לוסי?" כולם שאלו אותי.
"לא, אני לא ניצחתי... גיא ניצח!" אמרתי והצבעתי עליו.
תוך שנייה כל העדר שהיה עליי קפץ עליי והתחיל לצעוק כל הכבוד
ואני הצטרפתי.
ראיתי את החיוך על הפנים שלו. "תודה", הוא אמר בלי קול.
"אין על מה", השבתי גם בלי קול והוספתי חיוך.
ולפתע שמעתי את גיא בקול הרגיל שלו: "יאללה! אנחנו צריכים
להתאמן!"
והוסיף עם חיוך בלחש "גם כן לילי תמיד נופלת בסוף."
צחוקים נשמעו בקול המסדרון ופתאום, בדיוק בסוף שבו הייתי צריכה
ליפול, לוסי פרצה לחדר.
"מה עשית?!" היא התחילה לצעוק. "הרסת אותי! הרסת לי את
המוניטין שלקח לי כל כך הרבה זמן לבנות אותו!!!" צעקה אפילו
יותר חזק.
"אני לא הרסתי לך כלום", אמר בתקיפות. "רק לקחתי את מה ששלי",
הוסיף.
"אתה מתכוון מה ששלי?!" צעקה.
"לא!!! אני מתכוון מה ששלי", גיא החל להרים את קולו.
"איך אתה מעז להגיד שריקוד כזה מושלם הוא שלך?" צעקה עליו
בתקיפות.
"אני אגיד לך איך! הוא מושלם כמו כל השאר שגנבת לי! וזה דבר
שאני לא אתן לך יותר לעשות!" הוא צעק באופן שהפך אותי לגאה כל
כך שהצטרפתי לריב.
"עופי מפה!!!" צעקתי.
"מי את שתצעקי לי לעוף מפה?" צעקה ופנתה עליי.
"תעזבי אותה בשקט!" אמר גיא ונעמד מולי.
"מה אתה עושה?" לחשתי לו.
"מגן על אלו שאני אוהב..."לחש לי בחזרה עם חיוך.
"זה לא יעבור לך בשקט, אתה יודע! אני עוד אהרוס את כל מה שיש
לך! אתה תראה!" אמרה והתחילה ללכת כשלפתע נתקעה בפח ונפלה
לתוכו.

סצנה 35:
"עבר הרבה זמן מאז..." אמרתי לאישה שעמדה לידי בתור לקפה.
"טוב, מה שתגידי, רק תפסיקי עם הסיפורים", השיבה ולקחה את הקפה
שלה.
"אני אקח לקחת אספרסו קצר עם שתי כפיות סוכר", אמרתי למוכרת.
"אוקיי, זה שלושה דולר בבקשה", אמרה בחיוך.
נתתי לה שלושה דולרים ולפתע צעקתי: "מיה?!"
"כן? מי שואלת?" ענתה לי בבלבול.
"מי שואלת?! מי שואלת?!" שאלתי אותה בהתרגשות בלי להגיד
תשובה.
"כן... מי שואלת?" השיבה.
"לילי, זאת ששואלת" אמרתי בחיוך בעוד שהיא הביאה את הקפה.
"לילי? לא, שם כזה לא זכור לי", אמרה.
"איך לא זכור? את רקדת איתי בלהקה! בלהקה של גיא!" השבתי
בחיוך.
"אל תזכירי לי את גיא ותיעלמי לי מהפנים", השיבה בעצבים.
"את מעכבת את התור, עופי!" צעקה.
"אוקיי..." יצאתי מבולבלת מבית הקפה בעודי הולכת לאופנוע.
"אני אחזור לפה מחר!" אמרתי לעצמי בעודי לוקחת לגימה מהקפה
הרותח.
"חם!!! נשרף לי הלשון! דמאט", צעקתי.

סצנה 36:
למחרת התייצבתי שם, ניגשתי למוכרת וביקשתי קפה לשבת.
כשהמלצרית הגיעה והביאה לי את הקפה שאלתי אותה: "תגידי, איפה
מיה היום?"
"היא הלכה לבקר חבר", השיבה לי.
"את יודעת איך קוראים לו?" שאלתי תוך מחשבה שאולי הלכה לפגוש
את ניר או יריב.
"כן, קוראים לו גיא והוא ממש חשוב לה, היא הולכת לבקר אותו
כמעט כל שבוע", השיבה.
"אוקיי, תודה רבה", השבתי.
אחרי שסיימתי לשתות את הקפה ידעתי איפה למצוא אותה.
היא ישבה בחיפושית שלו. תמיד זיהיתי את החיפושית, אפילו
מקילומטר, ואת הרעש שהיא עושה כשמתניעים אותה. ובכלל, הרעש
הכללי של אותה מכונית, ועד כמה שמור ביקשה שגיא יסדר את זה הוא
לא הסכים.
"אפשר להיכנס?" שאלתי את מיה שישבה במקום ליד הנהג.
"כן, רק לא במקום שלו, אני מחכה שיחזור", השיבה בעצב והסתכלה
על המקום הריק.
"למה את מחכה?" שאלתי.
"כי אני רוצה שהוא יחזור", היא אמרה לי והסתכלה אחורה.
"צאי מפה את! את הרסת אותו!" התחילה לצעוק עליי.
"מה עשיתי?" צעקתי בחזרה, "גרמתי לו להעלות את המופע במקום
שלוסי תגנוב לו אותו?" המשכתי.
"מה זה משנה? היא עכשיו מעלה אותו!!! ואני יודעת בדיוק מי
הרקדנית הראשית! נכון, לילי?!" צעקה עליי בכל כוחה.
"את חושבת שזאת אני?! אני בחיים לא ארקוד איתה!" צעקתי. "מי
שעכשיו הרקדנית הראשית זו אליזבת! לא אני! אליזבת בגדה בו! לא
אני!!!" צעקתי.
"לא ידעתי את זה", היא פתאום אמרה בשקט.
"שמתי לב..." אמרתי לה תוך גלגול עיניים.
"מצטערת שהתפרצתי עלייך, פשוט כעסתי שלוסי מעלה את המופע שלו",
השיבה.
"כן... גם אני כעסתי אבל היא אמרה שהיא תחזיר לו בדרך כלשהי",
אמרתי.
"לפחות היא לא הרסה לו את המכונית", אמרנו שתינו ביחד וצחקנו.
"רוצה קפה? אני מכירה מקום שיש בו מוכרת מה זה מותק, מעיפה
אנשים מהמקום", אמרתי בחיך.
"אני לא חושבת שהיא תעיף יותר אנשים אבל יאללה, בואי נלך לשתות
קפה, הורסת מסיבות", אמרה.
היא שמה את היד על הכתפיים שלי והתחלנו ללכת.
"הורסת מסיבות?!" פתאום צעקתי משום מקום.
"כן, הורסת מסיבות."
"אני לא הורסת מסיבות", אמרתי בקול מתבכיין.
"אז מה עשית במסיבה של גיא?" השיבה.
"באמת מה עשיתי?"
"להזכיר לך?" אמרה לי.
"כן... הרי יש לך זמן, לא?" השבתי בשמחה.
"כן, ברור שיש."
"אז יאללה, למה את מחכה?" האצתי בה.

סצנה 37:
"זה היה בלילה שלפני יום ההולדת שלו", התחילה לספר.
"כן, ו...?" אמרתי.
"אנחנו תכננו מסיבה מושלמת. כולם היו מוזמנים וגיא חשב
שמבריזים לו בתירוצים רעים לכל מיני מקומות, אבל כולם חיכו לו
בבית קפה וידעו שהוא יבוא; כבר בדקנו במפורש שהוא יבוא. טוב,
ליתר דיוק, מישל בדקה שהוא יבוא; היא קבעה איתו בבית קפה בשעה
תשע אבל כמו שאנחנו מכירים את מישל היא תאחר ולכן תמיד מגיעים
חצי שעה אחרי הזמן, שזה אומר שבסביבות תשע או תשע וחצי הוא
יגיע וככה כולם היו צפופים בחושך...
"אתה דורך לי על הרגל!" אמרתי לג'ק.
"מצטער..." לחש בחזרה והוריד את הרגל שלו מהרגל שלי.
ואז גיא נכנס.
"ממש חשוך פה", הוא אמר והסתכל סביב. לא היינו יכולים לחכות
אפילו עוד שנייה. מישל הדליקה את האור ו"מזל טוב!!!" צעקו
אנשים שקפצו ממקומות המסתור שלהם.
"אבל זה לא יום ההולדת שלי", אמר גיא בפליאה.
"לא יום ההולדת שלך?!" שאלה מישל בעצבנות והסתכלה עליי.
"לא, זה לא יום ההולדת שלי... שלי חל ביוני, לפני חודש, לא
ביולי", הודיע.
"רגע, זה אומר שלפני חודש היה לך יום הולדת ולא טרחת להגיד
לנו?" שאלה מישל בחשדנות.
"כן, אפשר להגיד את זה ככה."
"חשבתי שיום ההולדת שלך היום..." לחשתי.
"כן... זה מה שאמרתי לך אחרי ששאלת אותי אם אני בא למסיבת
הפתעה כדי לראות אם את מאמינה", השיב בחיוך.
לפתע הרגשתי כאילו כולם מתקדמים אליי אבל הבנות שממש רצו להרוג
אותי היו מישל ומור.
"אמרת לו שאנחנו עושות מסיבת הפתעה?! לכבודו?!" צעקו והחלו
לרדוף אחריי.
"אופס..." אמרתי והתחלתי לרוץ.
עמדנו פנים מול פנים כששולחן בינינו. "לא התכוונתי, באמת",
אמרתי ופניתי ימינה.
"באמת, גם אנחנו לא התכוונו לשבור לך את הגוף!" צעקה מישל
ופנתה ימינה בעוד שמור פנתה שמאלה.
"את עוד תראי מה זה!" אמרה מור.
ואז תפסו אותי מאחורה. "היא לא אשמה", אמר גיא, "זה נפלט לה...
אתם יודעים, כמו כל דבר אחר שאמור להיות סוד", אמר וחייך.
"אתה אומר שאני מגלה סודות?!" שאלתי והסתובבתי עליו.
"כן... אני אומר שאת מגלה סודות", אמר וחייך אליי בחיוך שאי
אפשר לעמוד בפניו.
"אוקי..." אמרתי לו במין מבט של ילדה מאוהבת.
"רגע!" חזרתי מההזיות שלי, "לא יפה להגיד לסולנית שלך שהיא שיש
לה פה גדול!" אמרתי לו.
"לא אמרתי שיש לך פה גדול..." אמר.
"כן אמרת!"
"לא אמרתי!"
"כן!"
"לא!"
"כן!"
"לא!!!"
ופתאום, לפני שיכולתי להגיד כן, הוא נישק אותי. הייתי בשוק,
ושמעתי קולות רקע - מוזיקה רומנטית, ציפורים מצייצות - ואת מור
משתגעת וגם את מישל... אבל היי, ציפורים מצייצות.
"מה הולך פה?" אמרתי ודחפתי אותו ממני.
"אני רק עושה משהו שהייתי צריך לעשות מזמן..." אמר.
"לנשק אותי?" שאלתי בחיוך.
"לא... לגרום לך לסתום", אמר והסתובב.
"יצור דוחה", אמרנו שנינו אחד לשני ביחד.
כשהסתובבתי הייתי צריכה לראות את הפנים של מור שהיו מוכנות
לרצח ואת הפנים של מישל שרצו פשוט להתחבא בפינה ולבכות.
"איך יכולת לעשות לי את זה?" שאלנו שתיהן ביחד.
"אתן יודעות טוב מאוד שאני וגיא זה לא", אמרתי.
"בטח... וזה שאתם שותים ביחד קפה ואת חולמת בהקיץ עליו זה לא",
מישל אמרה לי.
"בבקשה, מישל, אל תבכי, את ראית בדיוק מה הלך, אני לא נישקתי
אותו! הוא נישק אותי", אמרתי, "זה לא אופרת סבון שרק רואים את
הזוג מתנשק ולא מה שקרה לפני ואחרי! פה ראית מה קרה לפני וגם
אחרי", אמרתי להן.
"אני יודעת, אבל עדיין... אני רוצה אותו ואת יודעת את זה",
אמרה לי מישל.
"מור? את פה? הכל בסדר?" שאלתי את מור שלא אמרה כלום.
"מה? הא? כן, בסדר, אני אלך שנייה לשתות קצת מים, בסדר?" אמרה
מור שנראתה לגמרי לא מחוברת.
"גם אני אעשה את זה", אמרה מישל והחלה הולכת לקערת פונץ'
שהייתה שם.
"יופי... הרסתי חברות בזה שמישהו נישק אותי, גאוני... פשוט
גאוני", אמרתי לעצמי.
"אל תדאגי, הכל היה בסדר", אמר ניר שכנראה צותת לכל השיחה.
"הן יסלחו לך בטוח", אמר והלך.
בינתיים אני הייתי בחלום בהקיץ. "הוא נישק אותי, חחח... כמה
מבדר", לחשתי בלי לשים לב.
"את חייבת להזכיר לנו?" אמרה מישל פתאום.
"מצטערת..." אמרתי.
"את רוצה אותו, נכון?" ישבה לידי מישל ושאלה.
הנהנתי בראשי והסתכלתי על הרצפה. "זה בסדר, אני מבינה אותך, יש
מה לרצות בו."
"אבל עדיין, את רצית קודם וחוק החברות אומר..." והיא קטעה אותי
"וחוק החברות אומר שאפילו שמישהי רוצה מישהו, לא היא קובעת את
מי הוא ירצה. עכשיו לכי אליו", אמרה וחייכה עליי.
"באמת? את מרשה לי?" שאלתי בשמחה.
"כן, ברור!" אמרה וחייכה. קפצתי עליה עם חיבוק וקמתי אליו.
לפתע, תוך כדי שאני שקועה במחשבות על גיא, נתקעתי בעמוד...
"אוי..." צעקתי.
"הכל בסדר?" שאל אותי איזה בחור בלונדיני.
"כן, תודה. הכל בסדר", אמרתי בחיוך.
"תרצי לשתות איתי קפה?" שאל.
"אמממ... אני לא מכירה אותך."
"את דווקא כן, ליל, איך שכחת אותי?"
"מי אתה? חחח..."
"אני החבר הראשון שלך, שי, איך שכחת אותי?"
"שי!!!" קפצתי עליו. "מה שלומך?" שאלתי.
"הכל בסדר, ואצלך?"
"אצלי מצוין."
"אז את באה לשתות קפה?"
"לצערי אני לא יכולה, אני ממהרת אבל היה נחמד לראות אותך",
אמרתי לו, נתתי לו חיבוק והתחלתי ללכת.
"אוקיי... ביי, תיזהרי מעמודים!" אמר, נפנף לשלום והחל ללכת
לדרכו.
"כן... אני אזהר", אמרתי לעצמי תוך כדי הליכה. "ואולי כדאי
שאני אזהר גם מאנשים", חשבתי לעצמי.
מאוחר יותר בערב מישל התקשרה. "אז אנחנו יוצאות היום?" שאלה
אותי.
"כן, ברור, מתי את באה אליי?"
"אני אבוא בסביבות שמונה וחצי, נשב קצת אצלך בבית ונצא בסביבות
תשע או תשע וחצי."
ככה, בסביבות תשע, הייתי מוכנה כבר לקבל את מישל וכמו שציפיתי
היא הגיעה.

סצנה 38:
"מוכנה?" היא שאלה.
"כן. יאללה, יוצאים?" אמרתי.
"חחח..." היא התחילה להתפקע מצחוק, "כן, בטח... תגידי, איפה
הקפה שלך?" היא שאלה.
"במטבח בארון השמאלי למעלה, למה?"
"כי אני רוצה קפה", היא אמרה.
"אבל אנחנו יוצאות, לא?" שאלתי בבלבול.
"תגידי, שכחת שאמרתי שנצא רק אחרי איזה חצי שעה שאני אתנחל
אצלך?" היא אמרה לי בעוד שהיא מכינה לעצמה קפה.
"אוי... נכון! נכון! טוב, אז אם את מכינה קפה תכיני גם לי",
אמרתי והתיישבתי ליד השולחן.
"מותק, אני את המשמרת שלי בקפה סיימתי, תכיני לבד", היא אמרה
וחייכה אליי.
"טוב, טוב. לא צריך להיות רעים", אמרתי וקמתי להכין קפה בעוד
שהיא תפסה לי את המקום.
"ואם את כבר עומדת", היא אמרה לי.
"מה?" שאלתי.
"אולי תביאי לי עוגיות שוקולד צ'יפס? ראיתי שיש לך", היא אמרה
וחייכה.
"אם ראית למה לא לקחת?" שאלתי והבאתי לה את העוגיות.
"לא יודעת..." היא אמרה ואני בינתיים התיישבתי לידה ולקחתי
עוגייה.
"אז אנחנו יוצאות לתפוס בחורים?" היא שאלה אותי.
"אני לא יודעת..." עניתי בחשש.
"את רוצה את גיא, נכון?"
"אני לא יודעת..." עניתי באותו הטון.
"נו, את יודעת שאת יכולה לספר לי", היא ניג'סה.
"אני לא יודעת אם אני רוצה את גיא, תעזבי אותי..." אמרתי.
"אוקיי... אוקיי... לא צריך להתעצבן", היא אמרה והתרחקה מעט.
"אני לא עצבנית, מישל, באמת, אני מצטערת", אמרתי לה והיא לא
ענתה כלום.
"מישל, דברי איתי, אני מתחננת!" אמרתי, ירדתי מהכיסא והתחננתי
לרחמים.
"טוב... אני סולחת לך רק בגלל שביקשת כל כך יפה", היא אמרה
וצחקה לה.
"אז אני מבינה מזה שהיום כשנצא את עומדת לבייש אותי לגמרי מול
חתיכים?" שאלתי.
"אמ... רוב הסיכויים", היא חייכה ולקחה שלוק מהקפה.
"טוב, יאללה, אנחנו זזות?" שאלתי.
"למה זזות?" היא שאלה.
"כי עכשיו כבר תשע וחמישים..." עניתי לה.
"פאק, לא נכון?" היא אמרה והסתכלה על השעון.
"אוי וויי, זה באמת נכון! יאללה, קחי את הדברים שלך, אנחנו
טסות מפה!" היא אמרה ותפסה אותי.
לקחתי את התיק שלי ויצאנו לדרכנו.
"רגע, לקחת את הרישיון שלך לאופנוע?" היא שאלה.
"כן, ברור. יאללה, זזנו", אמרתי. "נו... את עולה?"
"ברור שאני עולה", היא אמרה ועלתה על האופנוע.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"ישראל רוצה
שינוי"

-קיבוצניק עובר
לעיר הגדולה


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/6/06 11:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מלאני קרמניצקי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה