סצנה חמישית:
זה היה בסטודיו דואפר ברחוב אמסטרדם 35.
זה מה שהיה כתוב במכתב שקיבלתי - הם מחפשים רקדנים.
אולי אני אנסה, חשבתי?
לפני שבכלל שמתי לב עמדתי מול גבר יחסית צעיר לגילו, רציני,
שהראה לי את התנועות.
"תרימי את היד ככה", תפס את ידי והראה לי, "עכשיו תעשי את כל
מה שלמדתי אותך."
"כמובן שאעשה", צועדת צעד צעד, מרימה יד ככה וככה... ורואה את
הפנים שלו מוארות, ומוסיפה קטעים משל עצמי.
"איך קוראים לך?"
"קוראים לי לילי."
"וכמה זמן את עוסקת בריקוד?" שאל בטון רציני.
"אני עוסקת מגיל 5."
"אוקיי.. תודה, נחזור אלייך."
אחרי שאמר זאת ידעתי שהוא לא יחזור אליי...

סצנה שישית:
כעבור מספר ימים, באמצע שהכנתי לעצמי ארוחת צהריים - ספגטי עם
גבינה במיקרו, המצאת הדור - הטלפון צלצל...
בריצה מהירה תפסתי את הטלפון.
"הלו?"
"שלום, אני מדבר עם לילי?"
"כן..." אמרתי בקול חלוש ומפוחד.
"לילי. מדבר פה גיא מסטודיו דואפר."
"אה..."
"התקבלת."
"מה?"
"התקבלת. אני מצפה לראותך מחר בשעה שמונה בדיוק באולם החזרות
בקומה השנייה, לבושה בבגד גוף ושיער אסוף בקוקו. נא לא לאחר."
לפני שהספקתי לענות השיחה נותקה. מהר, מכוונת את השעון, מסדרת
את הדברים ולא שמה לב... איך שהאוכל במיקרו נשרף.
"דמאט!" אני צועקת בחוזקה בכל הבית.

סצנה שביעית:
למחרת בשעה 7 חמישים וחמש מצאתי את עצמי נכנסת לסטודיו דואפר,
לבושה בבגד גוף שחור עם שער אסוף, מחכה למעלית, עולה לקומה
השנייה, ונכנסת לחדר החזרות הכי יפה שראיתי בחיי.
"אז את מאלו שמגיעות קצת יותר מוקדם."
"הא? אההה... אמ... רק מתי שאני נרגשת."
"מצוין שהגעת מוקדם, כך אוכל להראות לך את הצעדים לפני כל
הרקדנים."
"אוקיי..."
הוא מפעיל את המוסיקה שאני לא מסוגלת שלא להתאהב בה.
ואנחנו רוקדים ביחד. הוא מראה לי את התנועות. מתקן לי את
השגיאות. ומחייך.
"אווו... תסתכלו, גיא מצא מישהי חדשה", נשמע מאחורינו בקול
מתגרה.
"או, מור, אל תתחילי עם זה שוב, היא בסך הכל הרקדנית החדשה",
אמר לה בנזיפה.
כאשר כולם הגיעו הוא העמיד אותי מול כולם ואמר: "תכירו, זאת
לילי, הרקדנית החדשה. היא זאת שתרקוד את הסולו של טליה."
"אתה לא תיתן לה אותו! הוא שלי, הבטחת!" צעקה מור.
"אל תתחילי, לא הבטחתי לך כלום!" נזף בה שוב. "ועכשיו כולם
להתארגן ונתחיל בחזרה."
אותם הימים עברו כל כך במהירות שהיא אפילו לא שמה לב.
היא למדה כל צעד וצעד שבריקוד שלו...

סצנה שמינית:
כעבור קצת זמן גיא הגיע לסטודיו עם חדשות גדולות:
"הם יעלו את הריקוד לבמה! הם יהפכו אותו למופע שלם!" הוא צעק
כאשר הוא נכנס בריצה לתוך האולם.
"באמת?" צעקתי ורצתי לכיוונו.
"כן!" אמר עם חיוך ענקי על פניו.
"אני כל כך שמחה בשבילך", אמרתי לו תוך כדי חיבוק.
"הא?" אמרה מור ועיוותה את פניה.
"מור... זוכרת את ההופעה בהוליווד שרצינו כל כך?!" אמר
בהתלהבות.
"כן... ברור שאני זוכרת", אמרה בצניעות ובעצב יחדיו.
"אז הם יעלו את ההופעה! ויהיה לך סולו!" אמר בצעקה גדולה מול
הפנים החיוורות שלה.
"את הריקוד הזה? עם הסולו שלה?" אמרה והצביעה עליי בכעס.
"היי!" צעקתי.
"זה שיש לי סולו לא אומר שאין עוד סולואים בחיים", נזפתי בה.
"אני יודעת אבל עדיין אנ..." ונקטעה באמצע בחוצפה על ידי ניר.
"אם היא מקבלת סולו אני מקבל!" צעק כאילו אין אף אחד בחדר
מלבדו.
"אם ניר מקבל סולו אני רוצה סולו כפול!" צעקה מיה בלי לחשוב
פעמיים.
"ואני רוצה דואט איתה!" ישר צעק יריב.
"הס!!!" צעק גיא והשתיק את כולם. "כולכם תקבלו סולו או דואטים.
כרגע צריך להמשיך להתאמן, הם יבואו לראות אותנו מחרתיים בחזרות
בשביל החלטה הסופית."
בלי להוציא מילה, כולם הבינו שזה ממש חשוב והחלו ישר להתכונן
להתחיל בחזרה.
באותה חזרה עברנו על הריקוד מההתחלה עד הסוף במהירות.
וגיא לפעמים הוסיף קטעים...

סצנה תשיעית:
למחרת הגעתי במיוחד מוקדם כדי לעבוד יותר על הסולו שלי.
אז מצאתי את גיא רוקד לראשונה מולי... ריקוד כל כך חינני שבחיי
לא ראיתי.
לא הפסקתי להסתכל עד שקלט אותי מסתכלת מבחוץ.
"אוי... לא ידעתי שאת כאן", אמר בחשש כמו שאף פעם לא שמעתי
אותו.
"זה בסדר... נהניתי לראות אותך רוקד", אמרתי עם חיוך על פניי.
"למה אנחנו אף פעם לא רואים אותך רוקד?" אמרתי בלי לחשוב,
וכמובן שאחר כך מאוד היססתי על דבריי.
"אני לא רוקד מולכם כי אינני רוצה... אני מרגיש בושה מולכם",
אמר בקול הרציני הרגיל שלו.
"ממה אתה מרגיש בושה? שתגנוב לנו את הסולואים?" אמרתי
בציניות.
"להפתעתך כן..." אמר בלחש.
"מה? אבל אתה זה שחיבר את הריקוד!" צעקתי עליו בחזרה.
"לא רק אני... מור אחראית על קבלת הרקדנים, אני פשוט בחרתי
אותך", אמר בעצב.
לפני שיכולתי לשאול עוד, מור נכנסה בעצבים לתוך חדר החזרות
והחלה מדברת עם גיא על הרקדנים... ועל זה שצריך להוציא אחד
מהלהקה.