ועכשיו אני כאן. לא בטוח אם זהו אכן הסוף או שמא רק שלב ביניים
בין סופו של דבר אחד ותחילתו של אותו הדבר שמטיפים ובעלי
חזיונות והזיונות למיניהם כה הרבו לדבר עליו.
אותו הדבר האחד הוא העולם שממנו נפטרתי, ואני מרגיש הקלה
עצומה, ממש כאילו עד עתה הייתי אטלס שנאלץ לתמוך בעולם בכתפיו,
ועכשיו השתחררתי לחופשי.
אכן לא היתה זו עבודה קלה לשאת את העולם האנושי.
את כל אותן הבריות השונות והמשונות שמתהלכות על גביו, רובן
אדישות ושאננות למראה אך למעשה כל אחת מהן כורעת תחת נטלו של
אותו עולם שהכביד גם על גבי.
דבר מוזר הוא, שאין העובדה שכול בני האדם סוחבים אותו יחדיו
בחייהם, מקלה על משאו של כל אחד מהם. אדרבא, נראה כי ככל שמספר
בני האדם בעולם גדל, נהיה הרבה יותר קשה לשאתו. תחושת הכובד
הנוסף, גדולה, משום מה בהרבה, מהמסה המתווספת לעולם.
אולי זה טיבעה של מסה זו; להיות בעלת צפיפות שנדמת כמעט
אינסופית, בעבורנו-הסבלים.
אבל אני, אני נפטרתי מהעולם. עכשיו אני יכול סוף סוף ליישר את
הגב, להרים את הראש ולהביט לצדדים. אני אמנם לא רואה הרבה, כי
יש כאן כלום, אבל תחושת הקלילות החדשה שמתפשטת מאפשרת לקבל את
החוסר הזה בחיוך רחב ובאנחת רווחה.
כנראה בשביל זה אנחנו סוחבים כל כך הרבה זמן.
כדי שכשנגיע לכאן, נוכל להעריך את המקום.
כי יש זמן לעבוד אך צריכה להיות גם עת לנוח.
וזוהי מנוחתי.

ועכשיו שאני כאן, אני מתנקה. אני מוחק את עצמי לחלוטין, ומתנער
מכל מה שנטל העולם גרם לי להיות. אני מנפץ את השריון העבה
שגידלתי, זה שאפשר לי להמשיך לסחוב, בלא עזרתם של הורי, אחרי
עזיבתם של חברי, ועל אף רוחות עזות, רעידות אדמה וגלי ענק שעשו
שמות בכדה"א ובקיום עליו. אני מרכך את ליבי שנאלץ להפוך לאבן
כדי לאפשר לי שלא לאבד את שפיותי, לאחר שנחשפתי לעובדות אודות
שואת אירופה.
אני חוזר להיות אותו לוח חלק שהייתי בבטן אימי, אני חוזר להיות
אנושי, כמו אז. למרות שאז, כמו גם עכשיו, אינני בן-אנוש.
ואולי, המקום הזה נועד רק לאנשים כמוני, שצריכים לחזור להוויתם
הראשונית, משום שבמהלך החיים התרחקו ממנה יתר על המידה.
אני לא אמשיך מכאן לגן עדן או לגיהנום או לכל צורת קיום אחרת
שאולי קיימת. אני אחזור לתפקידי בעולם, ואותו עולם שעזבתי הוא
יהיה העולם הבא שלי, אך אני אבוא אליו מחדש, בלא כל עיצוב
מוקדם.
אני אחזור אליו משום שהייתי מאלו שסחבו בלי להתלונן ומבלי
להשתגע, ולכן נכשלו במשימתם.
היה עליי להתייאש כדי לגלות נורמליות, וכל זמן שאני מצליח
לעמוד בטירוף הזה אין אני ראוי להיפטר ממנו.
                                                 

קיום יקר- אני מבטיחה לתקן.