יצאנו בשעת בוקר מוקדמת.
זאת הפעם הראשונה שפגשתי אותך,
הגברת.

הלכנו שנינו חדורי אמונה
שנצליח לצלוח את הכנרת היבשה.
פילסנו דרך בסבך הלא מוכר,
הרי אנחנו שנינו מאותו הכפר.

לפתע מבין השיחים,
הגיח לו נחש קשקשים.
בידיים חשופות הראינו לו לאן לפנות,
ודאגנו שלא ימשיך לעשות טעויות.

המשכנו בדרכנו כדי להשיג את המטרה -
לצלוח את הכינרת לפני השקיעה.
אלא שתחת רגלנו האדמה שקעה,
ומצאנו את עצמנו דורכים בתוך ביצה.
הבוץ היה טובעני
ומצאתי את ידך מונחת בתוך כף ידי.

שקענו שנינו עד המותניים,
אבל המשכנו לאחוז ידיים.
ידענו למלא כל דקה
בלא מעט רגשי חיבה-אהבה.

לצלוח את הכינרת לא זכינו,
אבל דרך חדשה נסללה לפנינו.
את ואני, יד ביד,
ביחד נצעד לעולמי עד.

מי יתן ובביתנו תשרה הברכה,
והבוץ שהיה, היה המכה האחרונה.

הלוואי...