עוד כשהייתי תלמיד בבית הספר היסודי לימד אותי אבא, שהיה מדריך
טיס מנוסה, את סודות הטיסה. את עיקר הלימוד בצענו על מטוס P-15
(סימול היצרן של מטוס ה Piper Cub), מטוס דו מושבי שבו המדריך
יושב, נסתר ומאיים, מאחורי החניך, ורואה כל תנועה שלו. אך
באותם הימים הדרכת הטיס לא הייתה ממוסדת כפי שהיא היום: יכולת
לצבור שעות הדרכה על כל מטוס שהוא, בכל טיסה שהיא, גם בטיסה
שנועדה למטרה מסחרית. וכך הייתי מצטרף לטיסותיו בכל הזדמנות.
הייתי משתחרר מבית הספר באמתלא זו או אחרת ומטיס איתו מטוס
נוסעים שישה-מושבי לאילת ובחזרה, למשל. וכשלא יכולתי או לא
רציתי להשתחרר מבית הספר, בגלל מבחן חוזר בחשבון, או בגלל
תחרות גמר בספורט, הייתי "מצטורף" לטיסתו בכל זאת, וכך נמצאתי
נוחת באילת ובו זמנית קורע את סרט-קו-הסיום בתחרות ריצה, או
בוהה בדף של שאלות במתמטיקה, ההולכות ומתערפלות לנגד עיני. כך
נעשיתי מודע לראשונה לקונספציה של נוכחות וירטואלית: האפשרות
שגוף אחד יהיה, בו זמנית, בשני מקומות שונים. לשעות טיסה "על
הנייר" אלו היה לאבי כינוי מיוחד, שנאמר אגב קריצה: שעות P-51
, סימול היצרן של מטוס ה"מוסטנג", אך גם קיצור של Parker '51
שהיה עט-כתיבה פופולארי באותה תקופה.

אבא, שמו בישראל היה ירמיהו. ובאנגלית Jeremiah, שהתקצר ל-  
Jerry ובארץ - ג'רי. במלחמת העולם השנייה השמועות על מעשי
הזוועה של הנאצים הגיעו לקהילות היהודים בארצות הברית. רב היה
חפצו להלחם באויב הנאצי, The Germans שכינוי הגנאי שלהם היה
The Jerry. הוא למד לטוס בחיל האוויר האמריקאי במלחמת העולם
השנייה ואם היה מספיק לטוס נגדם היה זה
בבחינת Jerry Vs. Jerry. אך הוא לא הספיק ולכן כל חייו הוא טס
נגד עצמו.

בהמשך הגיע ג'רי לארץ הקודש ולחם במלחמת השחרור כטייס בטייסת
תל אביב.

ג'רי ראה כעבודת קודש הדרכת דורות של טייסים עבריים "לראות את
האויב לפני שהוא רואה אותך". הדבר הראשון שלימד אותי היה
הסתכלות סביב. לפני כל פניה יש להביט אל מחוץ לכוון הפניה (עד
הזנב), אל האף של המטוס, ולתוך הפניה (עד הזנב), תוך ההכרזה:
"שמאל נקי, אף נקי, ימין נקי". הוא לא היה מותר, לא על המבט
ולא על ההכרזה. "על הצדק גם להיעשות וגם להישמע". הוא היה שבע
רצון רק אם היה בעצמו "רואה את הלבן שבעין" של החניך המסתכל
אחורה. חניכיו המרובים, שלא היו מורגלים לעומס כזה על הצוואר,
ועוד בנוסף לוורטיגו הטבעי שחשים בטיסה, התאימו את הסיסמה הנ"ל
למציאות שלהם: "שמאל נקי, ימין נקי, אני מקיא".

הפעם הראשונה הייתה הדגמה "בדרך השלילה". מיד אחרי ההמראה הוא
הורה לי לפנות שמאלה. ברצותי להפגין משמעת מרבית (עוד נושא
אהוב עליו לגבי אחרים אך לא לגבי עצמו) ניסיתי לפנות מיד
שמאלה, על ידי הטיית הסטיק אך הסטיק לא זז והמטוס המשיך ישר.
אבא הפעיל על הסטיק כוח נגדי, נוטע אותו במקומו. הגדלת הכוח
שהפעלתי לא הועילה. רק משנזכרתי לבצע את כל טקס ההסתכלות, שחרר
אבא את ההגאים והמטוס נעתר לי.

ברבות הימים הוא שדרג את השיטה, והחיל אותה על התחבורה כולה:
נכדיו לא יכלו לחצות את הכביש מבלי להביט  ולדקלם "ימין נקי,
שמאל נקי, ימין נקי", מקדמים את הסכנה של התנועה החוקית והלא
חוקית כאחת (הוא גר ברחוב שהיה חד סטרי לכל הדיירים פרט
לו...).

עם הזמן אספתי שעות טיסה, רישיונות וניסיון לרוב. טסתי על סוגי
מטוסים ובמערכות תעופה בינלאומיות, שאבא לא הכיר מימיו. כיום
אני טס על ג'מבו. חוקים ונהלים מכסים כל אספקט של הטיסה, לעתים
עד כדי להשכיח את יסודות המקצוע.

אחרי מותו של אבא נותר חלל ריק במקומות רבים, דבר שהוכיח, שוב,
ובדרך השלילה, שגוף אחד יכול לתפוס מקומות רבים בו זמנית. מי
יישב בראש השולחן בליל הסדר, ובכל ארוחות הערב של ימי שישי. מי
ישיר זמירות של שבת. מי ירגיז את אמא, בסיומן של ארוחות אלו,
עם ה - Thank you, my dear, for a lovely meal שהיה דופק, כמו
שעון שוויצרי, הדבר היחידי שהיה עושה בעקביות. מי ידפוק בדלת
באמצע היום סתם בשביל לראות את הנכדים. מי יסיע את ה"זקנים"
שלו (אנשים בודדים, חסרי ישע, חלקם צעירים ממנו בגיל, שאסף
סביבו בכל מיני נסיבות) לקופת חולים, או סתם ללוות אותו ביום
סידורים שלו, כשהיה מחנה את הגרוטאה שלו ב"אין חניה" וקופץ
לרגע למשרד זה או אחר, משאיר את בן לווייתו, לפעמים חולה
אלצהיימר, ליד ההגה, מנוע מונע, להתווכח עם "פקח חנייה מזדיין
אופס סליחה מזדמן".

יצאתי לטיסתי הראשונה שאחרי תום ימי האבל. עד ההגעה לרום השיוט
קצב העבודה מהיר ותשומת הלב ממוקדת כולה במשימה וזו מורכבת
ממאות פרטים קטנים, ואלוהים, כבר נאמר, נמצא בפרטים הקטנים. אך
עתה,  משהתייצבנו בגובה, הקצב נרגע, אפשר להתרווח במושב ולעבור
לסקירה איטית של המכשירים. עוד שעות מספר לפנינו. מעגל המחשבות
מתרחב לכלול נושאים שונים שאינם קשורים ישירות למשימה המרכזית.
באופן טבעי חשבתי על אבא ועל ה"שבעה". ונזכרתי בדני, אחד
הדמויות הססגוניות שבאו לנחום אבלים.

דני התעסק עם מטוסי אולטרה-לייט וכך נוצר החיבור עם ג'רי, שהיה
הגורו של התחום הזה. עם הזמן נודע לנו שלדני יש תחביבים
אזוטריים נוספים, הוא סיפר לנו, למשל, על לילה של רביצה במארב,
בציפייה להופעתם של עב"מים בשמי הכרמל, ועל התצוגה האווירית
המרהיבה שראה כשהאורחים הנכבדים הגיעו בסופו של דבר.

ב"שבעה" נגלה לנו עיסוק נוסף של דני: התחום העל-טבעי. הוא תפס
את אחותי ואותי לבד ואמר לנו, כממתיק סוד: "אמש דיברתי
איתו!". לשאלתה של אחותי מה הוא אמר, השיב שהכל בסדר
אצלו, ושכלי טיס נעשו מיותרים לגביו: הוא טס כעת בלעדיהם.

כשדני עזב באותו הערב, נפרדה ממנו אחותי לשלום, ואני הוספתי:
"דש חמה". רק אחרי מספר צעדים נפל לו האסימון, שאיני מתכוון
למשפחתו, והוא נפנה אלי, נועץ בי מבט,  ואני בו, שנינו מנסים
להחליט אם אני ציני או רציני.

יעד הטיסה היה שדה תעופה פרנקפורט שבגרמניה, חודשיים אחרי
שדילג למיקומו החדש: פרנקפורט הישן לא התאים כבר לעומס התנועה
הקיים והחזוי, וביעילות האופיינית הוא נסגר בדיוק בתאריך ובשעה
שפורסמו שנתיים קודם לכן וכל זכר לקיומו הפיזי נעלם. נתיבי
תנועה אווירית אליו וסביבו נמחקו, הוא הוסר מכל המפות בעדכון
השבועי, וטרקטורים חרשו את מסלוליו כהכנה לבניית פארק תעשייתי.
באותה שעה ממש נכנס לפעולה פרנקפורט החדש על כל מערכותיו,
מצויד בשני מסלולים ראשיים מקבילים, לקליטת מסה גדולה יותר של
תנועה אווירית,  ומסלולי "פינוי מהיר" המאפשרים למטוס הנוחת
לפנות את מסלול הנחיתה מוקדם ובכך לאפשר למטוס נוסף לנחות מיד
אחריו.

הגענו לנחיתה על המסלול השמאלי בשעת בוקר מוקדמת. האזור כולו
מכוסה בערפל כבד. קולו של הפקח במגדל מאשר לנו לנחות. מבחינתו
אנחנו גוף וירטואלי, שאינו תופס מקום כלל. כל קיומינו לגביו
הוא, במקרה הטוב, בליפ על מסך המכ"מ.

מן החלון לא ניתן לראות דבר פרט למסה הסמיכה והלבנה של הערפל
שבו אנו מצויים. היינו יכולים להיות באותה מידה על הקרקע
בחנייה. אך בתוך התא, על גבי המכשירים, יש לנו את כל מה שאנו
זקוקים לו לבניית תמונת מציאות משלנו.

הטייס האוטומטי מוצמד, לאפשר לנו נחיתה אוטומטית מושלמת בראות
אפס.
במהלך הגישה האוטומטית ההגה והמצערות מבצעים תנועות קלות, כמעט
בלתי מורגשות, כאילו טייס שלישי, רואה ואינו נראה, מפעיל אותם.
בגובה המתאים הוא מושך קלות בהגה, עידון אחרון של זווית
ההנמכה, וסוגר את המצערות למהלך סרק. מיד לאחר מכן אנו חשים את
הגלגלים נוגעים והמטוס מתיישב על האספלט.

המטוס ממשיך להאט לאורך המסלול. האורות שמשני צידי המסלול
ובמרכזו הם עדיין הקשר היחיד שלנו עם תוואי השטח בחוץ. אך
ההתמצאות על פי האורות בהחלט אפשרית. אנחנו ממשיכים לרוץ
באמצע, בין האורות שמשני צידי המסלול. על כל
אור-של-מרכז-המסלול שנבלע תחת גחוננו מופיע אור חדש מתוך
הערפל.

הנה קרבים אלינו במהירות, בצד ימין, האורות של הפינוי המהיר
הראשון, אורות שהמשכן הולך ונעלם בתוך הערפל. הקול ממגדל
הפיקוח מורה לנו, במשפט אחד ארוך, באנגלית בחיתוך האופייני
למבטא הגרמני: לפנות ימינה בפינוי הראשון. להישאר על ערוץ זה.
לחצות את המסלול הימני. להמשיך לרחבת החנייה. מיד עונה לו
הקצין הראשון, חוזר על כל ההוראות כלשונן. אני לוחץ על הדוושה
הימנית, להזדרז ולהפנות את אף המטוס ימינה, לעלות על הפינוי
המהיר הקרב אלינו.

המטוס לא מגיב. הדוושות תקועות במקומן ולכן המטוס ממשיך ישר
קדימה.

אני מביט ומשנן "שמאל נקי, אף נקי, ימין נקי" ברפלקס מותנה
ומנסה שנית, מצפה שג'רי ישחרר את ההגאים, אך זה לא קורה.

כבר חלפנו את הפינוי המהיר הראשון. המהירות קטנה והולכת.
בינתיים אני נזכר שלא ניתקתי את הטייס האוטומטי ולכן הוא ממשיך
נאמנה במשימתו, שמירת אמצע המסלול עד לעצירה מוחלטת. לחיצה על
הכפתור המתאים, הטייס האוטומטי מתנתק והמטוס נשמע לי ומפנה
בפינוי השני שבדיוק מגיע לאיטו מתוך הערפל.

אנו ממשיכים לבצע את ההוראות, עומדים לחצות את המסלול הימני.

מימיננו מופיעים מתוך הערפל אורות חלשים, ירוקים ואדומים.
עב"מ? ואז, כרוח רפאים, יש מאין, מתהווה בין אורות-קצה-כנף אלו
מטוס ג'מבו, מסיע לאטו על המסלול הימני. הוא רואה אותנו באותו
הזמן שאנו רואים אותו. שנינו מצליחים לבלום מיד. קצת יותר קרוב
והייתי רואה את הלבן בעיניים של הקברניט. על דופן המטוס שנעמד
מול עינינו מתנוססת הכתובת "Lufthansa". מיד נשמע קולו אחוז
הפלצות של הפקח במגדל, מנסה נואשות למחוק את התמונה שמספק לו
דמיונו: מפלצת מתכת מזוויעה מורכבת משני מטוסים מגובבים זה
בזה, אפופי להבות. הוא נרגע מעט רק לאחר שהוא מצליח ליצור קשר
רדיו עם שני המטוסים.

אפילוג

ועדת החקירה הסיקה שהפקח שגה בצורה חמורה כשהורה לנו לחצות את
המסלול הימני בשעה שמטוס אחר נוחת עליו. הפקח הושעה מתפקידו.

שחזור של ההקלטות ונתוני המהירות של שני המטוסים מצביע על כך
שלו פינינו בהזדמנות הראשונה, היינו מגיעים לחציית המסלול
הימני מהירים בהרבה ופוגשים שם את המטוס השני כאשר גם הוא,
הגרמני, עדיין מהיר בהרבה. בגלל הערפל היינו מגלים זה את זה
באותו המרחק שבו גילינו בפועל, אך מהירות הסגירה בינינו הייתה
גבוהה בהרבה, ולא היה לנו כל סיכוי לעצור בזמן. היינו מתנגשים
זה בזה בעוצמה רבה, שני גופים המנסים לתפוס בו זמנית את אותו
המקום בחלל.

שלטונות השדה החליטו, לפנים משורת הדין, שלא לנזוף בנו על
העצלות שגילינו בבצוע הוראת הפקח, עצלות שנותרה ללא כל הסבר.