פרויקט מטוס ה"לביא" היה הפרויקט הראשון שבו עבדתי כמתכנת.
ביום הראשון שלי בעבודה קידם את פניי מנהל הצוות: "בדרך כלל
מתכנת חדש עובר מפרויקט לפרויקט והמורכבות והעניין במגמת
עלייה. אתה, לעומת זאת, מתחיל ישר מן הפרויקט המעניין ביותר
שיהיה לך. מעבר להיותו חוד החנית של הטכנולוגיה, יש ב"לביא"
חידות שאי אפשר לפתור בשיטות הרגילות. צריך לחפש את הפתרונות
בשיטות עקיפות."
"מה הכוונה ב'שיטות עקיפות'?"
"צריך לחפש את הפתרונות במרווחים שבין הבעיות."
"עכשיו אני מבין עוד פחות."
בתשובה הוא הושיט לי ספר, משופשף מרוב קריאה, ומלמל משהו על
"טאו". היה זה ספרו של החכם הסיני לאו צה.

עם הזמן למדתי להבין את כוונתו. מערכת האוויוניקה של מטוס זה
נדרשה לעשות שימוש מירבי בכל פירור מידע שהגיע אליה, אם דרך
מערכת הניווט, המכ"ם או כל חיישן אחר. כל פריט מידע היה מוצלב
עם כל פריט אחר, וכך חיישן שנועד לבניית תמונה בתחום אחד היה
מנוצל להשלמת התמונה בתחומים נוספים. כתוצאה מריבוי החיישנים,
גם העדר מידע מחיישן זה או אחר יכל, בתנאים מסוימים, לתרום
לבניית התמונה.

הייתי חלק מצוות. השקענו את מיטב מאמצינו בפרויקט ויום אחד
עלינו, כל העובדים, על גג הבניין שבו עבדנו, על מנת לצפות
בטיסת הניסוי הראשונה של המטוס. הוא המריא ברעם מחריש, לבן
ומבריק, אל תוך השמים הכחולים. המשכנו לעקוב אחריו כשהוא עולה
עוד ועוד לעומק השמים, הולך וקטן, הולך ושקט עד שהפך
לתמונה-ללא-קול של נקודה לבנה נעה על הרקע הכחול. לבסוף גם זה
נעלם.

בצורה דומה, מספר חודשים לאחר מכן, נגוז פרויקט ה"לביא" כולו.
כל שנשאר ממנו היה שי שקיבל כל עובד: תעודת הערכה על ההשתתפות
בפרויקט, וסיכת דש בדמות ה"לביא" בצבעו הלבן האופייני. אכן היה
זה פרויקט התוכנה המעניין ביותר שבו עבדתי. היה זה גם היחיד.
מעט לאחר מכן התקבלתי לעבוד כטייס באל על.

בזמן הטיסה מעילי המדים של אנשי הצוות תולים בארון בקוקפיט.
בסוף הטיסה קשה להבדיל בין המעילים. אחד הפתרונות הוא, כמובן,
לרשום את שמך במעיל. פתרון אחר הוא לענוד למעיל סיכת דש, ורצוי
שתהיה שונה משל האחרים. סיכת ה"לביא" מצאה את מקומה.

אחרי אחת מן הטיסות, כשהגעתי הביתה, גיליתי ששכחתי את המעיל,
העניבה והכובע בקוקפיט. התקשרתי לברר מה עלה בגורלם. אנשי
תחזוקה הם שמצאו את הפריטים, והעבירום לתחבורה, כנהוג. בשיחה
עם תורן תחבורה וידאתי שהמעיל, עם הסמל, הכובע והעניבה אכן
תלויים אצלם, מחכים לי שאאסוף אותם.

למחרת נסעתי לשדה התעופה על מנת לקחת אותם חזרה. כשנכנסתי לחדר
תורן התחבורה ראיתי את הכובע תלוי על מתלה המעילים והמעיל
והעניבה תלויים מתחתיו בהתאמה, במקום בולט לעין. לקחתי אותם
וניגשתי לדלפק הנהג התורן, להודות לו. במרחק הקצר שבין המתלה
לדלפק גיליתי את האבדה: סיכת ה"לביא" נעלמה מן הדש! חיפוש
מדוקדק בכל הכיסים העלה רק תשבץ-היגיון לא גמור שעוד העסיק
אותי. שאלתי את התורן, ביודעי מראש את התשובה: "יכול להיות
שהסתרת את הסיכה שהייתה פה בכדי שלא תיעלם?" "לא," הוא ענה,
"אני בתורנות מאתמול בלילה. ראיתי שהביאו את המדים שלך. לא
שמתי לב אם מישהו ניגש. פה זה חדר תורן תחבורה וכל העולם
נכנסים לפה כל היום וכל הלילה. אי אפשר לדעת מי סחב את זה."

את התורן הזה הכרתי עוד מחיל האוויר, אדם אמין עליי לחלוטין,
וברור היה לי שלא הוא לקח. תחושתי הראשונית הייתה שעליי לקחת
את המדים משם, לפני שייעלם עוד משהו, ולהתחיל את התהליך המייגע
של חיפוש הגנב. אך הוא באמת יכול להיות כל אחד. את הגנב אי
אפשר יהיה למצוא ומדים חדשים אפשר לקנות.

החלטתי לנסות משהו קצת שונה.

סבתי על עקביי וניגשתי בחזרה למתלה. תליתי באיטיות, בקפדנות
רבה, את המעיל, עם העניבה,  ומעליהם את הכובע, כולם במקום שהיו
תלויים במשך הלילה.

"מה אתה עושה?" שאל התורן בתדהמה.

החכם הסיני, לאו צה, אמר לפני מאות שנים: במצב של חיסרון מול
היריב, עשה את הבלתי צפוי.

"אני לא לוקח את המדים שלי בלי הסיכה החסרה. אי אפשר להשיג
אחרת במקומה. מי שלקח את זה, שיחזיר. תודיע לי כשאני יכול לבוא
לקחת."
"ואם לא יחזירו?"
"אם לא יחזירו אז המדים ייתלו פה לדיראון עולם, שהגנב יראה
אותם יום יום. תספר על זה לכולם, שיראו שיש גנב בתוכנו."

אחרי הדברים האלו יצאתי מן החדר בלי להביט לאחור. הראשון
שממצמץ מפסיד את הקרב (את זה אמר חכם אחר. הסינים מבטאים את
שמו כך: קרינט איסטלוד).

חזרתי לבדוק את המדים מדי כמה ימים כשהזדמנתי לשדה התעופה לפני
ואחרי כל טיסה, אך ללא שינוי. הסיכה נעלמה ממש כמו הפרויקט
שאותו היא סימלה.

באחד הערבים ראיתי סרט על חטיפה ודרישה לכופר נפש. עלה בדעתי
שעליי להמתין בסבלנות, הדרישה כבר תגיע. או אולי עליי להציע
פרס כספי, לעזור לגנב להחזיר את הגזלה. הרי אנשים רוצים לעשות
את הדבר הנכון. ראשי נמלא במחשבות מגוונות וסותרות. כעסתי על
עצמי שבכלל סיכנתי את הסיכה. הרי הייתה יכולה להיעלם לי גם
בזמן טיסה, מהקוקפיט. מצד שני כעסתי על שבחברה כשלנו אתה חייב
לשמור על רכושך בשבע עיניים. עברתי מתקווה לעלבון, מעלבון לכעס
ומכעס לרגשות נקם.

שוחחתי, באוזני רוחי, עם לאו צה החכם, שוטח את צרתי בפניו.
התייחסותו היחידה הייתה האמירה האניגמתית הבאה:
"כאשר המצב הוא ללא תוחלת, דאג לגייס לעזרתך, בכל דרך שהיא, את
האנשים הקרובים ביותר ליריבך."
"אם איני יודע מיהו יריבי לא אוכל לדעת מי הקרובים לו ביותר,
הו, מאסטר". כך הקשיתי, במלוא הענווה. לאו צה שתק ורק עיניו
המלוכסנות הצטמצמו עוד יותר לכדי שני חריצים, כאומר:
"האומנם?"

ביקרתי שוב אצל תורן התחבורה.

אחרי שבוע נוסף, שבוע חף ממחשבות בנדון, נכנסתי למשרד תורן
התחבורה, ניגשתי ישירות לקולב, הסרתי את המעיל ולבשתי אותו
בתנועה אחת. את העניבה קשרתי בניחותא, את הכובע חבשתי לראשי.
הכנסתי את ידי לכיס המעיל ושלפתי משם, הוקוס פוקוס, את סיכת
ה"לביא", אותה הצמדתי לדש המעיל.

מעניין מה היה חושב לאו צה על השיחה הבאה, שהתנהלה שבוע קודם
לכן, ביני לבין תורן התחבורה:
"נו, עוד לא התייאשת מהסיפור הזה של הסיכה?"
"האמת היא שכן. מה לא ניסיתי. אפילו ביקרתי אצל המכשפה מדרום
העיר בשביל לנסות למצוא. היא הטילה קללה על הילדים של הגנב אם
הוא לא יחזיר את הסיכה. איזה שטויות. תפיץ בבקשה את הידיעה
שאני חוזר מטיסה בעוד שבוע ואז אקח את המעיל, עם או בלי הסיכה.
מה שיהיה יהיה."