הסתכלתי עליו וליבי נכמר. הוא נראה כל כך זר שלא היה ברור לי
איך ישתלב בסביבה הצברית. סרבל הטיסה האפור היה גדול על גופו
הרזה בשני מספרים וכמעט יכולת לדמיין אותו עם מכנסי-שלושת-רבעי
של חייל המנדט הבריטי. עורו החיוור ושערו הלבקני השלימו את
התמונה: דמות מתוך סרט בריטי בשחור-לבן, על מלחמת העולם
השנייה: טייס "בשר טרי", מאלו שנשלחו לטייסות אחרי קורס טייס
מקוצר ביותר, על מנת ליפול בהמוניהם בקרב האוירי על בריטניה.
וכמו בני דמותו מהסרט ההוא, כך גם בחניך הניצב לפני ניכר שאינו
יודע מי נגד מי.  

המשימה היא להדריך את החניכים בטיסה על מטוס ה"פייפר", תוך
תשומת לב ליכולות השונות שלהם, תוך יצירת דעה לגבי יכולתם
בעתיד. זהו שלב של ניפוי. המערכת, שהסכימה לקלוט לקורס טייס
עולה חדש טרי מאנגליה, ישירות מחודש אולפן ללימוד עברית, צפתה
שמשימתו לא תהיה קלה והוא יזדקק לעידוד רב. קבלתי את החניך
המסוים הזה לטיסותיו הראשונות בגלל שנחשבתי למדריך עם הרבה
סבלנות. כמו כן, האנגלית היא שפת אימי, אם כי אנגלית
אמריקאית.

כשהגעתי לארץ, בגיל 5, נראיתי לסביבתי החדשה פחות או יותר
כמוהו. העברית שבפי הצטמצמה ל"אבא" ו"אמא" (אותם הייתי מבטא
בקמץ קטן) ועוד קומץ מלים הכרחיות. ילדי השכונה חשבוני בטעות
לאנגלי, ואם אנגלי אז לפי ההיגיון השכונתי גם נוצרי, וככזה
הייתי מטרה ללעג ולקלס: הן רק שלשום גורש הכובש האנגלי. זכורני
במיוחד איך אחד הילדים היה הולך אחרי וזורק גושי חול קטנים על
גבי וצועק את מלות הקללה היחידות שידע בשפה האנגלית: "דונקי
מונקי! דונקי מונקי!"  מלים שהתחרזו לו יפה במבטאו הצברי.

אך עם הזמן, הצעצועים שהבאנו איתנו, אקדחים ורובים וכובעי
קאובוי, ומגוון הגרוטאות בחצר הגדולה והלא מטופחת שלנו, ופטפון
קטן לתקליטי ילדים, וחוברות קומיקס שהיינו מקבלים בדאר, נצחו
את הזרות שלנו וביתנו הפך למגרש המשחקים של השכונה. נקלטתי.

אחרי מספר שנים הגיעה לשכונה משפחה בריטית אמיתית. אבי המשפחה
היה ג'נטלמן שנשלח מארצו לארצנו, למספר שנים, כנציג של חברה
מסחרית בריטית כלשהי. האם הייתה ליידי שסבלה קשות מן המעבר
לארצנו הלבנטינית. לבני הזוג היה ילד אחד, צעיר ממני בשנתיים,
שמו פיליפ. פיליפ היה בריטי מאין כמוהו, לבנבן ושמנמן, וזר
לחלוטין לכל מה שניסיתי להדמות. מכיוון שהורי ידעו על בשרם כמה
קשה להקלט, אמי הקישה על דלתם נושאת עוגת תפוחים שאפתה להם.
עלי הוטל לקלוט את פיליפ לתוך השכונה.

פיליפ קבל לקריסטמס מיני צעצועי חג שלא הבנתי בתחילה את השימוש
בהם: הוא הביא על מגש ערמה של מה שנראו כמו סוכריות טופי
גדולות מאד, עטופות, כל אחת, בנייר צבעוני. הוא קרא להם
"Crackers", מה שגרם לי להניח שאנחנו הולכים לאכול קרקרים. הוא
הושיט לי אחת, אך כשאחזתי אותה בידי הוא כנראה לא החליט אם לתת
לי אותה, כי הוא לא שחרר את הקצה שאחז בידו. תחת זאת הוא משך
את הקצה בחזקה, וה"Cracker" התפוצץ, חורך את ידי. הבדלי תרבות:
האמריקאים מדליקים את הפתיל של החזיז שלהם, ה "Fire-cracker",
מכניסים אותו לתוך בקבוק זכוכית להעצמת האפקט, ובורחים. אצל
הבריטים, אלופי הפרד ומשול, שניים אוחזין בו, זה אומר שלי וזה
אומר שלי, ואם הם מושכין חזק מדי, יש פיצוץ. אני פשוט לא ידעתי
את הכללים.

משפחתה של דודתי עלתה לארץ, והתארחה אצלנו באופן זמני. בן הדוד
שלי, מוריס, הצעיר ממני בארבע שנים, היה הולך אחרי לכל מקום,
והיה נשמע לי בצורה עיוורת. יום אחד נתתי לו ביד קרש גדול
ואמרתי לו ללכת ולתת מכה לפיליפ, שעמד לבד, בגבו אלינו, במורד
הרחוב, מול ביתו. עד כמה שאני יכול לשחזר היום, כוונתי
המודעת בפקודה הזו הייתה לקרוא לטמבל הזה שעמד שם בחוסר מעש,
על ידי מעין טפיחה על השכם מן המקל שבידי ילד קטן שבקושי, כך
חשבתי, יוכל להרים אותו, ושבטח יתגלה עוד בדרכו למשימה, וכך
היא תסוכל. בסך הכל רציתי להכניס, במכה אחת, קצת אקשן לחיים
האפרוריים של שתי הציפורים הלפלפיות הללו.

הדבר הבא שקורה הוא שמוריס מגיע בהתגנבות לא שקטה במיוחד, אך
מבלי להתגלות, עד קרוב לפיליפ. מהיכן שאב מוריס את הכוח זאת לא
אדע, אך את הקרש הוא הניף על גבו של פיליפ, במה שנראה כחבטת
בייס-בול אדירה (או קריקט - חבטות דומות בכל התרבויות).
ראיתי, כבהלוך איטי מבחיל, את המכה ניחתת ואת פיליפ נופל על
המדרכה, קם בוכה, ורץ הביתה להלשין לאמא שלו.  

התקיים בירור שבו מוריס אמר, באמריקאית: "אבל עמיאל אמר לי!"
ואני אמרתי, בעברית: "רק אמרתי לו ללכת לקרא לו!" ואבא של
פיליפ אמר, בג'נטלמנית : "That's not Cricket".

יצאתי מן החקירה בחזקת זכאי מחוסר הוכחות. אך היות וככלל לא
גיליתי אי פעם סימני תוקפנות, לא קבלתי עונש כלשהו. אחרי זמן
מה עזבו פיליפ ומשפחתו את השכונה, כנראה חזרה לארצם. הפרשה
נשכחה ורק אני הרגשתי שחטאתי.

שיחת ההיכרות שלי עם החניך החדש כללה פרטים אישיים שונים.
דיויד עלה לארץ בעקבות חלום הטייס. הוא עלה לבדו, ללא משפחתו,
דבר המקשה על כל חייל. היה ברור שחוסר ידיעתו את השפה העברית
מהווה מכשול רציני. השאלה הייתה גם האם הוא ייקלט במסגרת
מבחינה חברתית ותרבותית. הוא התקבל לקורס על תנאי: אחרי שלמד
חודש באולפן עברית, נלקח ישירות לשלב הפייפרים, בלי שוב שלבים
צבאיים וללא הכרות כלשהי עם חבריו לקורס, על מנת לבחון את
הפוטנציאל שלו. אם הפוטנציאל גבוה, יישלח שוב לאולפן, ללימוד
עברית באופן אינטנסיבי, ורק אחר כך יבצע את כל המסלול הרגיל
שעובר חניך.

ניסיתי לעזור לו תוך שאני מעריך אותו כמו שמעריכים כל חניך
אחר, לא לעשות הנחות ולא להקשות. זהו תפקידי. רמת הטיסה שלו
הייתה בינונית, כפי שהיא בינונית אצל רבים וטובים מן החניכים
בשלב זה. אצל חניך רגיל, כזה שגדל בארץ, רמה כזו הייתה מאפשרת
לו להמשיך בקורס באופן גבולי, ימשיך או יכשל בהתאם לנסיבות
הממשיות. לגבי דיוויד לא יכולתי להגיע למסקנה ברורה לגבי
סיכוייו. התחלתי לשאול את עצמי מה אני צריך את העונש הזה. למה
תמיד אני מקבל את המקרים הקשים.

עלינו לטיסתנו המשותפת האחרונה. רציתי לתת לו, בטיסה זו, קצת
לצאת מן המסגרת הקשוחה של נהלים קפדניים ומטלות. קצת להשתחרר,
קצת לאלתר, קצת ליהנות. עד כה הייתי צריך להגיד לו כל דבר
במינוח מדויק. בטיסה הקודמת, כשאמרתי לו: "תחזור לנחיתה" הוא
לא עשה מאומה עד שלא פרטתי: "תפנה שמאלה, תנמיך ל-1800 רגל,
עכשיו ימינה עד כיוון דרום...". זו הייתה ההערה המרכזית
בתחקיר. כעת הזכרתי לו זאת ובכוונה נתתי לו הוראות לאקוניות,
שיבין דבר מתוך דבר. הצלחת התרגיל, בשלב זה, הייתה חלקית בלבד.
הוא בא מתרבות שמתמחה בבצוע הוראות כלשונן, בלי קיצורי דרך.

הגענו להקפה לנחיתה. המדריך יושב מאחורי החניך. ראשו של החניך
מסתיר את שדה הראיה ישר קדימה, ובזמן הנחיתה המדריך רוכן מעט
שמאלה (החלון הפתוח חלקית, ומשב האוויר המרענן) ומציץ מעל כתפו
של החניך על מנת לראות את המסלול.

התיישרנו בצלע הסופית לנחיתה. האף מצביע על המסלול. פתאום, בלי
לציין סיבה, דיויד אומר לי, במבטאו הזר, בקול חנוק משה: "אאתה
לוקייח" ומוריד את הידיים מן ההגאים. מיד אני לוקח את ההגאים
בידיים, לוקח שליטה במטוס, ומטה את גופי שמאלה, לשפר את ראייתי
החוצה. גם דיויד מקרב את ראשו לחלון השמאלי, הפתוח, כמחפש דבר
מה מחוץ למטוס, על הקרקע. "מה בדיוק הוא מחפש שם למטה עכשיו?!"
אני שואל את עצמי אך אין לי זמן לזה כי בדיוק ברגע זה נחשול של
שמן חמים, שפרץ מן המנוע, נישא על כנפי הרוח, עף פנימה, מן
החלון, ונמרח על פני וחזי וכתפי. מיד אני אומד את המרחק שנותר
למסלול הנחיתה, שכן ברור לי שהמנוע הלך, ואנו בעיצומה של נחיתת
אונס.

כל החושים נכנסים לפעולה: העיניים נדבקות אל מכשירי המנוע
המראים, בכל זאת, שלחץ השמן, כמות השמן, וסיבובי המנוע כולם
תקינים. תחושת הגה המטוס בידיים כפי שהייתה קודם. צלילי המנוע
והרוח השורקת ערבים לאוזן. המנוע בסדר. אך איני מבין מהיכן
מגיע לנחירי, במקום ריח של שמן מנועים שרוף, ריח של סלט ירקות
עם חומוס וטחינה בסחוג וזיתים דפוקים, עד שאני מביט סוף כל סוף
בשמן המנועים הדביק שנוטף עלי ורואה שהצבע והמרקם הם של עיסה
צהבהבה אדמדמה עם ירוק עכור. חרום חמור יותר מזה לא הכרתי.
יותר חמור מכיבוי מנוע. חניך מקיא לך על הפרצוף, אתה רוצה
לפוצץ את כל העולם. אתה לא תוכל לחיות אחרי זה. מוטב להתרסק אל
תוך האדמה.

צעקתי עליו בקשר פנים, מתפוצץ מרוב עצבים: "קח ת'ידיים ורגליים
אליך, תתכופף ימינה ואל תוציא הגה מן הפה!". הוא לא היה מודע
לתוצאות מעשהו ולא הבין את העברית אך הווליום וטון הדיבור אמרו
לו הכל והוא התקפל בפינתו. ואני כל מה שרציתי היה לנחות מיד,
להעיף את החניך הזה לקיבינימט ולעוף בעצמי הביתה ולעולם לא
לשוב למקום הנורא הזה.

אחרי שהדחתי את עצמי שעה ארוכה תחת זרם מים קרים במקלחת וקצת
נרגעתי, והרגעתי את דיויד שלא אראה בתקרית הזו סיבה להדחתו,
עשינו בירור קטן:

- מה פתאום אתה מקיא מן החלון?
- אתה אמרת לי.
- אני?!
- כן. כשהסברת על הטיסה, אמרת שאם מרגישים בחילה אפשר לפתוח את
החלון. מזה הבנתי...

פתאום עכשיו הוא נעשה לי צבר, מבין דבר מתוך דבר!

- לפתוח בשביל אויר. לא בשביל להקיא! מה, לא הסבירו לכם בתדריך
הכיתתי מה עושים כשצריך להקיא?
- ישבתי בכל התדריכים אבל לא הבנתי את העברית.
- אז למה אתה הולך עם שקית ניילון שבולטת לך מכיס הסרבל, כמו
כולם, אם אתה לא מבין בשביל מה זה?
- ראיתי שכולם הולכים עם זה אז שאלתי את אחד הקיבוצניקים למה
והוא אמר שזה בשביל לאסוף ברגים שמוצאים סביב המטוסים.

אמר והוציא מכיס הסרבל שקית ניילון עם ברגים ואומים בגדלים
שונים.

אפילו לא ביררתי מי החניך החברה'מן שעבד על דיויד על חשבוני.
שחררתי את דיויד לדרכו. שמעתי שבהמשך הקורס הוא חתם על וויתור
וחזר לאנגליה.