הספר "הנסיך הקטן" של אנטואן דה סנט אקסופרי צנח אל תוך שנות
העשרים המוקדמות של חיי, בדיוק כפי שצנח גיבורו של אותו ספר
היישר מן השמים אל תוך הסביבה הצחיחה של מדבר סהרה. קראתי את
שורות הספר על מנת להרשים נערה. רק שנים מאוחר יותר למדתי
לקרוא (דרך הלב, לא דרך העיניים) את מה שבין השורות ולהבין
שאותה נערה הייתה "שושנה עם ארבעה חוחים", או אולי "שועל-תועל
המבקש אילוף".

אבא שלי, ג'רי, גדל על הספרים האחרים של סנט אקס, ספרים שתיארו
את חוויית הטיסה בצבעים עזים. ספרים אלו הם שהכניסו בו את
העניין הראשוני בטייס. אל הספר "הנסיך הקטן" הוא התייחס
בביטול, כאל סיפור ילדים. אכן, ספר שמנסה להזכיר למבוגרים איך
להיות ילדים היה מתבזבז על ג'רי, שנשאר ילד עד גיל 73.

סנט אקס, כפי שהתקרא בפי ידידיו, היה טייס בראשית התפתחות
התעופה. הוא עבר פרקים שונים בקריירה זו, כולל לימוד הטיסה
בשנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה וטיסות דואר בקו
צרפת-ספרד-צפון-אפריקה ולאחר מכן דרום אמריקה. הוא התקבל בחזרה
לחיל האוויר של צרפת החופשית, במלחמת העולם השנייה, למרות שכבר
עבר את גיל המקסימום לטייסים. הוא מצא את מותו בגיחת סיור,
שאליה יצא ומעולם לא שב. הסברה הייתה שהוא טעה בניווט והתרחק
בים, והדלק במיכליו אזל בעודו מחוץ לטווח רדיו.

חיפושים אינטנסיביים לאורך נתיב הטיסה המתוכנן שלו, שנערכו
במהלך השנים, לא גילו דבר. גם בדיקות בארכיון חיל האוויר
הגרמני הראו שלא דווח על שום קרב אווירי או ירי, קרקעי או ימי,
בכל הגזרה המתאימה. הוא נעלם ללא עקבות, כאילו הגשים את שכתב
בספרו לגבי סופו של הנסיך הקטן.

לקראת יובל חמישים שנה למותו של הסופר, הגתה עמותת סנט אקסופרי
הישראלית רעיון להטיס מטוס קל, בדילוגים מאי לאי, עד מול חופי
צרפת, ושם להטיל למי הים התיכון זר פרחים לזכרו של סנט אקס,
במקום האחרון שבו נראה. יוזמה זו נפלה על רקע קשיי תקציב
וארגון ועקב סירובה של האגודה הצרפתית להשתתף במימון ובהשגת
האישורים השונים. ייתכן שהם לא השכילו להבין שסנט אקס אינו
גיבור פרטי שלהם. "מה הם, האיזראלין, נדחפים, אה? אנחנו באים
לחגוג איתם את יום תל חי?"

היוזמה הפכה לעניין מקומי. הים התיכון הוא אותו ים תיכון גם
בצרפת וגם בישראל, ומקום מנוחתו של סנט אקס הן אינו ידוע.
ואולי הייתה באותו יום רוח מערבית בעוצמה אדירה עד מאוד שנשאה
אותו הרחק מזרחה עד חופי ישראל?

בבוקר האירוע התייצבנו, יחד עם מספר עיתונאים, צלמים וסתם
סקרנים, על מרפסת מלון השרון בהרצליה, משקיפים אל הים וממתינים
למטס. אשכנזי הסיע את ג'רי לשדה תעופה הרצליה. הדלת הימנית של
המטוס הוסרה מבעוד מועד, להקל את הטלת המטען שיהיה מונח על
המושב האחורי. שני חברי העמותה נשאו ביניהם את זר השושנים
העגול, החגיגי, פוסעים בצעדים מדודים ובראש מורכן, מהרהרים
בבוקר אחר, במקום אחר, בזמן אחר...

אותו בוקר לא היה שונה מכל בוקר אחר בעונה סגרירית קרה זו של
השנה. המנוע התעופתי, תוצרת לייקומינג, הסתובב באיטיות, מסרב
להתניע. הטייס הוותיק לא התרגש מכך. הדבר חזר מדי בוקר בעונה
זו, והפך למעין התנצחות ידידותית בין שני יריבים/שותפים
ותיקים, האדם והמכונה. לא היו מנצח ומנוצח בקרבות אלו. האדם
היה משכנע את המכונה הסרבנית, אך משזו השתכנעה הייתה לוקחת את
היוזמה, מרעימה בקולה, מטביעה כל צליל אחר, משכיחה את סרבנותה
הקודמת.

האווירון התקדם על מסלול ההסעה, מותיר אחריו באוויר הבוקר הקר
אבק ועלים מתעופפים במערבולות המדחף. הפקח במגדל הפיקוח אותת
רשות להתיישר ולהמריא. הוא ראה את משטחי ההיגוי שעל הכנפיים
והזנב מתנפנפים בעת בדיקת ההגאים בזמן ההתיישרות. הוא שמע את
פתיחת המנוע בד בבד עם האצת האווירון הקטן על מסלול הכורכר.

הטייס הבודד טס זמן מה מערבה, עד שחצה את חוף הים, ואז פנה
שמאלה, בטיסה נמוכה. הוא אהב לראות את הגלים שקרוב מתחתיו
חולפים במהירות מסחררת, בעוד הנוף שרחוק משמאלו כמעט קבוע
במקומו. הערפילים ריככו את קו החוף העובר לאיטו. גבעות רכות,
חולות ים. קבוצות עצים. הזמן נראה כעומד מלכת, נמשך בעיניו עוד
ועוד. סקירה איטית ושיטתית של כל מכשירי הטיסה, אין לפסוח על
אחד. שריקת הרוח ורעש המנועים היו מחרישים. הוא חבש אוזניות
שמטרתן להגן מפני רעש זה. אך מה שבקע מן האוזניות היה לא פחות
רועש: הקולות המתכתיים החורקים והצורמים של מכשירי הקשר
התערבבו זה בזה והתמזגו לקוד שניתן לפענוח בערך כשריקת הרוח.

מבנה גדול, מטושטש מבעד לערפילים. עוד חולות. סקירה נוספת של
כל מכשירי הטיסה. עוד גבעות רכות, עוד עצים ועוד מבנה. הוא פנה
דרך צד שמאל, מאה ושמונים מעלות לאחור, מתיישר בכיוון צפון,
לקראת הישורת האחרונה של הנתיב המתוכנן. כשהמבנה חלף אותו שוב,
מימינו הפעם, הוא שלח את זרוע ימינו אחורה, אחז בזר הפרחים,
והטילו בתנועה רחבה וסיבובית, אל חלל האוויר.

מן התא הרועש עבר זר השושנים, בבת אחת, לדממה היחסית של האוויר
החיצון, בהתרחק ממנו האווירון במהירות. הזר המשיך במסעו מטה
מטה, חג סביב עצמו באיטיות, כמנסה להאט בכך את הגעתו למים.
כשנחת לבסוף, המשיך הזר לנוח על פני המים שעה ארוכה אחרי
שהאווירון התרחק, סופג לאיטו את מי המלח עד שלא יכל לצוף יותר,
והחל שוקע לאיטו עד שנעלם מן העין.

הזר המשיך, בהילוך איטי, את דרכו מטה מטה, במצולות הדממה
המוחלטת. דג קטן, ראשו זהוב, גופו לבן וסנפיריו מרהיבים בצבעי
כחול ואדום, חמק לו דרך הזר, שוחה כלפי מעלה, בעוד הזר ממשיך
לשקוע לאיטו לקרקעית הים. הוא נפל חרש, כאשר ייפול האילן, וקול
נפילתו לא נשמע בגלל החול הרך.

>1<

בשעה היעודה ראינו מרחוק מטוס קל מדגם פייפר מטפס משדה תעופה
הרצליה, טס ישר לים ופונה דרומה, לכיווננו. הוא טס בגובה נמוך,
כמאה מטר מן החוף, מעל למים. הוא הגיע עד אלינו ואף המשיך
דרומה עד שנעלם לזמן מה בערפילים. הוא הופיע חזרה, עבר אותנו
והמשיך צפונה, חוזר לנחיתה בשדה הרצליה. כל העניין נמשך כשתיים
עשרה דקות. במשך כל הזמן הזה ניסה איש עמותה אחד, מצויד במכשיר
קשר ענתיקה, לתקשר עם ג'רי אך ללא הועיל. שמענו רק רעש ומדי
פעם את ג'רי משדר "על עיוור" שהוא לא שומע אותנו.

בשום שלב של המבצע לא ראינו הטלה של זר. אולי היה רחוק מדי מן
החוף ולא ראינו?

העיתונאים כתבו מה שכתבו בפנקסיהם והצלמים צילמו את המטוס
בעוברו. התפזרנו.

כשהגענו הביתה שאלתי את ג'רי למה הוא לא הטיל את הזר. "האם
בגלל שלא היה אישור של הבקרה?"

"בטח שהטלתי, וממתי עוצר אותי אישור של הבקרה?!" הוא אמר.

"רגע. אנחנו היינו במלון השרון בזמן ורק מטוס אחד עבר."

"נו. ואני טסתי עד מעט דרומית למלון השרון ושם פניתי חזרה,
והטלתי את הזר בדיוק מול המלון."

"איך ייתכן?! כולנו היינו שם ולא ראינו שום הטלה. רגע. איך אתה
מזהה את מלון השרון?"

"אל תתחצף, עמי'לה. כשאתה עוד היית ילד קטן כבר הייתי טס
מהרצליה לשדה דב דרך נקודת דיווח מלון השרון."

"ובכל זאת איך אתה מזהה?"

"בכל זאת, בטיסה דרומה מהרצליה זהו המלון האחרון לפני שדה
דב."

"זה באמת היה נכון כשאני עוד הייתי ילד קטן, אבל אחר כך בנו את
מלון מנדרין, והוא היום המלון הדרומי ביותר לפני שדה דב כבר
איזה עשרים שנה."

"אופסי-דייזי."




>l< ... אם תזדמנו במקום הזה, אנא, אל תחפזו להמשיך בדרככם:
המתינו נא שעה קלה תחת אותו כוכב!...