[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עוזבורן דילן
/
הרפתקה בלב ים

לפתע הקצתי.
הבטתי סביבי, ומצאתי כי עומד אני על סיפון ספינת תיירים (או
לפחות כך נראתה ממבט ראשון), כאשר מסביבי עשרות אנשים במיני
צבעים ומינים, הומים להם בשלל שפות. למרות היותי עדיין מבולבל
קמעה (מצב קטטוני יהלום יותר את המצב בו הייתי שרוי), הרהבתי
עוז להרחיק מבטי מן הבליל האנושי המסואב. זאת לטובת גילוי אחו
מימי, כחול-טורקיזי אינסופי זרוע סלעים בודדים מכוסי ירק אשר
הגיחו להם ניצבים בנחישות כזקיפים אמיצים.
מאחר שכבר הייתי שרוי במצב של בלבול מוחלט ללא שמץ של יכולת
להסביר כיצד נקלעתי למקום זה, החלטתי פשוט להשלים עם גורלי,
ולראות לאן אתגלגל משם. לאחר פרק זמן מסוים בו שטה הספינה
ממקום אחד לאחר, דמם מנוע הקיטור האימתני, והחלל הנותר נתמלא
ציווחים אנושיים קטנים חסרי משמעות.
עצרנו.
התקרבתי לחרטום הספינה, והבחנתי כי עצרנו אל מול פיסת חוף
מדהימה ביופיה אם כי מצועצעת במידה משוועת, אשר בראותה, חייב
היית לתהות לעצמך, הכיצד ייתכן שלא מצולם בו ברגעים אלו ממש
איזה "פיצ'ר" הוליוודי זול.
החוף נראה קרוב יחסית, להערכתי המדויקת: בין קילומטר בודד ל-15
קילומטרים בודדים (הערכתי המדויקת את המרחק נשענה כמובן על
סנכרון מושלם בין פיסות מידע אשר ליקטתי בקורסים והשתלמויות
טופוגרפיות שונות שעברתי במהלך השנים).
החלתי סוקר את החופים הנשקפים לעיניי, הוגה לעצמי אם באמת לכל
דבר המתרחש בעולם יש סיבה, ובתוך כך משתדל להריץ בראשי דיונים
דמיוניים בין חבריי קאנט ויום (מתיימר בעל כורחי לנסות לחשוב
דברים חכמים), ולמה אני פה בכלל? והאם יש משמעות לקיום? והאם
קרן החמודה עדיין עם החבר הטיפש שלה (שבטח לא חושב דברים
חכמים)?
בעודי מתפלפל לי, משנה את מסלול סיבוב העולם בכוח המחשבה בלבד,
החלתי שומע צלילי נתזים מרובים, אשר נדמה היה כי הגיעו מירכתי
הספינה. צעדתי בהססנות משהו, מדלג באקרובטיות ראויה לשמה בין
חבלים, קשרי ברווז וכמה מנורים תועים אשר נחושים היו בדעתם ככל
הנראה להשליכני אל הכרישים.
הגעתי אל מחוז חפצי בסופו של דבר, ונדהמתי לראות שתי בחורות
אוריינטליות למראית העין, מחמשות לבקנים רחבי מידות במשקפות
צלילה ושנורקלים, ואלו, החמושים מלבד ציוד הצלילה המתקדם גם
בחיוך זגוגי, קופצים להם אל המים האזמרגדיים בחופזה, ממש כאילו
אין מחר, מדשדשים להם מדושני עונג.
עמדתי ובחנתי במשך זמן מה את ה"הפנינג" שנגלה לפניי, ספק
אנתרופולוג, ספק קוף סקרן. לאחר פרק זמן קצר למדי אשר נדמה
בעיניי אף קצר יותר, החלטתי שבתור אנתרופולוג/קוף סקרן אמיץ,
עליי לחבור ולבדוק בעצמי את הנפלאות מהם הפיקו מושאי המחקר
הפוטנציאליים שלי הנאה טהורה שכזו.
הגעתי בשמץ של הססנות אל התאומות הסיאמיות (כמובן שלא היו
מחוברות, אלא פשוט נראו תאילנדיות) אשר הושיטו ידיהן הצהובות
אל סלסלה מודרנית, אשר שימשה ככל הנראה כארסנל מקומי טיפוסי,
ובניגוד אליי - פעלו ללא היסוס, וחימשוני בזוג משקפי צלילה,
וכן - בשנורקל.
ובכן, קפצתי.
כן.
קפצתי כמו כולם.
המים עטפוני תוך כשלושת רבעי השניה, מרטיטים כל נים מנימי נפשי
בקלסטרופוביה מחושבת שכללה קור ופאניקה. שלא להזכיר את חוסר
הפרטיות, כאשר המים נכנסו פשוט לכל מקום.
פרכסתי מקור, מנסה להתרגל למציאות החדשה שנכפתה עליי בין רגע,
כאשר התחלתי להסתכל לצדדים וראיתי כי מושאי המחקר הנסיוני שלי
משתובבים ונהנים. אמרתי לעצמי - פעמיים כי טוב, או יותר נכון -
אם זה טוב להם זה טוב גם לי, והכנסתי את ראשי - שמינית הגוף
הטהורה הניצולה האחרונה שלי למים.
תוך שנייה וחצי (להערכתי), החל קילוח של סילון מים דק למלא את
חלל המשקפת של עיני הימנית. התחלתי לפרפר בחוסר אונים, תוך כדי
הוצאת הראש מהמים לסירוגין, מנסה לתקן את התקלה תוך כדי פרכוס.
בעושי זאת, נזכרתי בתכנית "ספיישל" של נשיונל ג'אוגרפיק שראיתי
על רודני פוקס, אדם שננשך ע"י כריש לבן (המכונה גם "העמלץ
הלבן" או "קרחה לבנה" לחילופין)  ונזקק לכ-417 תפרים ברחבי
גופו, שבה נאמר שכרישים (לרבות לבנים) נמשכים מאוד לקולות
פרכוס ופרפור (כמו של טרף במים) אף יותר מלדם ולגושי בשר
טעימים שנמצאים ממש לידם.
כמובן יכול לעלות בדעתכם מה מחשבות שכאלו עשו לעבדכם הנאמן,
ואם לא, הרשו לי לחדד שאלו תרמו להרגעתי בערך ככדור "רלקסין"
לניצב בפני כיתת יורים. מחשבות אלו הניעוני אל עבר נקודת שבירה
מרוב לחץ, אשר הגיעו לכדי שיא, כאשר מגע חלקלק הורגש מתחכך
כנגד בית החזה שלי.
השתנקתי.
עם זאת, לא נכנעתי. הכנסתי ראשי למים על מנת להישיר מבט אל
הנבזה הבלתי מזוהה, והבנתי ששעתי טרם הגיעה. להקת דגי חוף
חצופה פשוט החליטה להתחכך בי.
חזרתי לספינה וניסיתי לטפס על הצד הכי פחות "טפיס" שלה תוך
הישענות על כישוריי האתלטיים.
לאחר זמן מה, מצאתי את עצמי עומד שוב על הסיפון המוכר לטובה,
מישיר מבט עם נשות ה"ארסנל". ניגשתי באסרטיביות, וניסיתי
להסביר בעילגות מעטה (אם כי בנחישות רבה) כי צוידתי באמל"ח
פגום. אחת מהן נדדה במבטה, ואילו השנייה הישירה מבט חודרני (עד
כמה שיכול להיות עם העיניים הצרות האלו) והשימה בידי ציוד
חלופי בסתמיות מרובה.
בספקנות מרובה הושבתי הציוד על ראשי, ככלות הכל אם חושיי
הנחוני נכונה הרי הייתי איפשהו במזרח הרחוק, והרי ברור שהציוד
שם הרבה פחות מוצלח מה"ספידו" המחויט שמחכה לי בבית.
על כל מקרה לאחר שהושבתי את "פלסטיק המוות" על פניי החלקתי לי
בשלווה סטואית חזרה אל תוך הים הכחלחל, כאשר למרבית תדהמתי,
נבצר מחלקיקי המים לחדור את המשקף!
הייתי חופשי!
או שכך חשבתי...
היכולת החדשה שרכשתי ע"י הצטיידות במשקפת אפשרה לי להבחין כי
אני מוקף.
התחוור לי כי נמצאתי מוקף בבליל אדיר של יצורים קטנים ושקופים,
ספק דיונונים, ספק מדוזות, לא בספק שהיו מיליונים מהם. ובלי
להגזים - מיליונים.
הירגע, אמרתי לעצמי, הם בטח לא מזיקים, הם נראים כמו אריזות
סנדביץ' לביה"ס, רק עשירית הגודל. מה הם כבר יכולים לעולל?
איייייה!!! אאו!!!
(לא באמת אמרתי את זה), כי הרי אי אפשר לדבר מתחת למים, אבל
ככה הרגשתי כשננגסתי ונעקצתי ע"י שקיות הסנדביץ' הקומפקטיות.
הם ממש מילאו אותי... כל הגוף שלי, לרבות חלציי, הפנים שלי,
לרבות שפתי התחתונה. בכל מקום היצורים הלא ברורים הפולשניים
האלו.
מכיוון שמדובר בי ולא באדם אחר, התקף הפאניקה לא איחר לבוא,
ויעד חדש, אם כי מוכר מן העבר הלא רחוק, הושם בשנית על לוח
הקוארדינטות - הספינה.
התחלתי שועט בשחייה אגרסיבית ולא כל כך יעילה אל מחוז חפצי,
שכנראה נבעה מהפאניקה הרבה, כאשר נתקלתי ברגש שממנו השתדלתי
להימנע מרבית חיי - חרטה. לא רציתי לוותר כל כך מהר על
ההרפתקה, ובייחוד לא בגלל יצורים קטנים אם כי לא מזוהים.
הסתכלתי סביב, ומה שמחתי לגלות שמשום מה (כנראה כך החליטו
האלים) גם אחותי (מאיה) צללה באיזור.
פניתי למאיה, אשר אגב זכתה במראה סמי-אוריינטלי, דבר אשר מלבד
היטמעות בין תושבי האיזור, הקנה לה גם שובר קרח בכל מסיבת
קוקטייל שבה נכחה מעודה וסתם במקרים של שתיקה מביכה, ושאלתיה
אגב אורחא, האם תחפץ בשחייה/צלילה אל עבר החוף.
איזה חוף? הקשתה מאיה. הקרוב? או שמא הרחוק "שמה"? אמרה מאיה
והצביעה אל עבר האופק, ככל הנראה המקום שבו שכן החוף המיועד.
"כמובן שלרחוק!" ירה קול לא שפוי מתוכי.
כך חברה אליי מאיה, והחלנו משרכים דרכנו בשחייה עילגת בתוך ים
של דברים שקופים בעלי מזג רע. שחינו ושחינו (אם כך ניתן לכנות
את מטח גפינו הארעי כמעט לגמרי במרבד המימי התכול), נאבקים
מלבד בילדיו האכזריים של פוסידון, גם בזרמים חזקים, אשר איימו
לשבור את גפיי הגפרוריים. בראשי התנגן ללא הרף המשפט - "אתה
גבר? או מה?" זה בערך הדבר היחיד שהחזיק אותי במסלול הזה.
לפתע הפציעה מאיה, ממש כמו קרן שמש ביום סגריר עם תצריף ההברות
ההגיוני הראשון ששמעתי באותו היום שהלך בערך ככה - "אולי כדאי
שנחזור?" ללא השתהות סבתי על עקבותיי, כי הרי האחות הקטנה רוצה
לחזור וצריך להגן עליה ולהיות קשוב לצרכיה...
כך החל בעצם המסע המוכר עד להחריד אל כנף שכינתי היחידה -
הספינה.
היא מעולם לא נראתה רחוקה כל כך. שחיתי בכל מאודי, שחיתי נגד
הזרם, נגד הדברים האלו, נגד הסיכויים, ונראה כאילו מחוז חפצי
רק מתרחק ממני.
מקיומה של מאיה שכחתי זה מכבר, ורק דבר אחד ניצב מולי -
הספינה. נראה שיצר ההישרדות הקדום מנצח את האהבה. שחיתי עוד
ועוד, כאשר בגד הים שבו הצטיידתי מבעוד מועד, אשר הסתבר כגדול
עליי בכמה מידות, איים לנטשני כל הדרך חזרה עם כל תנועה
שעשיתי. כל כך פחדתי שייכנסו לי שקופים לאזור החלציים, כך שביד
אחת תפסתי את בגד הים ועם השנייה חתרתי במרץ. בה בעת, פלסטיק
המוות נתמלא אדים, כך שלא היו בידי נתונים חזותיים לגבי ציר
המסע המבוקש, ונאלצתי לאלתר. באיזשהו שלב איבדתי את כלל חושיי
בצורה זו או אחרת מלבד השמיעה. התחלתי רק לשמוע, והדברים
היחידים שעלו באוזניי היו צלילי נשמותיי המאומצות, דבר אשר אך
ורק הביא להגברת הלחץ.
בסופו של דבר הגעתי לספינה (כן, גם מאיה), וראיתי את הסולם
המיוחל. חתרתי לכיוונו, הדפתי בלי בושה איזו ילדה קטנה שהתחילה
לטפס עליו, ותפסתי את מקומה בעוד היא מפרכסת בחוסר אונים,
פולטת רסיסי צלילים מתבכיינים אשר היו זרים לאוזניי כך שלא
הצריכו התייחסות מיוחדת בראייתי.
הגעתי לסיפון והתחלתי להעביר על עצמי סילון מים (מבוקר!)
מצינור, על מנת לשטוף את כל מיני השיקוצים שדבקו אליי במהלך
עבודת מחקר אנתרופולוגית זו שממצאיה היחידים (היות שכל מושאי
המחקר שלי חזרו לספינה קצת אחרי שתעיתי בנבכי האוקיינוס) הינם
שקיימים יצורים שקופים בגודל של עשירית שקית הסנדביץ'
(שנושכים), ודברים שנראים לפעמים קרובים יכולים להיות מאוד
רחוקים ובלתי מושגים בעליל.
בסופו של דבר החלטתי לעשות הפסקה ממחקרים, הזמנתי לי מוחיטו
צונן במידה הנכונה והחלטתי לצוד לי איזו תיירת סקנדינבית. אולי
בנתיב זה אמצא סיפוק מחקרי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מצנזרים פה?
אה, אז במקום
כוס אני אמורה
לומר ספל,
ובמקום זין לומר
כלי משחית?



אחת בתהיה


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/6/06 13:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עוזבורן דילן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה