אני זוכרת אותה קטנה, עם חיוך מרוח על כל הפרצוף, עם כל כך
הרבה שמחה בעיניים כל כך תמימה, ואין לה מושג מה קורה סביבה,
על מה ההתרגשות?
ילדה בלונדינית עם עיניים כחולות יושבת בקיבוץ על הדשא ואת
האושר רואים מהגגות, ההורים מעריצים מרחוק ואז הם אומרים
שחייבים להביא מצלמה, ומנציחים עוד רגע של אושר לפני המפץ
הגדול לפני שננגוס מפרי עץ הדעת ונתחיל להבין, ויגיע סופה של
התמימות תהום עמוקה ללא שום צמח להיתפס בו דרך למטה, אבל מזל
שיש כמה מצנחים "ספר" ששמרנו כדי שנוכל בכל זאת לשרוד את מה
שקורה כאן, מבחוץ הכל יפה והדשא לא הפסיק להיות ירוק, הפרחים
לא הפסיקו לפרוח באותה עונה, אבל אנחנו משתנים וכל אחד מוצא את
הדרך שלו, חיים שהיו קשורים אחד בשני נפרדים כמו צמה של ילדה
קטנה שכבר רוצה לעשות "קוקו" לבד, ואבא ואמא רבו והחליטו שנמאס
להם אחד מהשני והם רוצים להיפרד, אמא נסעה למצוא את עצמה בהודו
ואבא מחפש את עצמו פה בינתיים הוא עוד לא מצא, ואני, אני עדיין
מרגישה כמו אותה ילדה על הדשא בקיבוץ ונזכרת ביום העצמאות
שניערנו את כל הבירות כדי להשפריץ אחד על השני ולא חשבנו שפעם
אנחנו נשתה את הבירות האלה עם סיגריה ביד.