כשרע לי אני כותב.
הבעיה עם ה"רע לי" הזה, היא שהוא מסרב להודיע לי לפני שהוא
מגיע.
אין לי זמן להתארגן. או לאכול, לפחות לסדר את משטח העבודה שלי.

זה יכול להופיע סתם ככה, כשאני במקלחת או באמצע שיעור. יכול
להיות שאני אהיה באמצע סקס. ובמקרים כאלו העט לא נגיש והדף
נראה כמו זיכרון רחוק. כן, זה אחד הדברים שיותר מעצבנים אותי
במוזה. למה היא חייבת להופיע באותו רגע ולהרוס לי את כל
התוכניות.
אבל הדברים האלו, הו זה כלום בהשוואה למה שהיא עושה עכשיו, כן,
שוב היא הופיעה, ושוב היא לא הודיעה לי כלום מראש.
ישר הבנתי את הבעיה כשזיהיתי את גל ההלם מטפס במעלה גבי, מושך
חוליה חוליה בעמוד השידרה ומתיישב בדיוק מושלם על האונה
השמאלית של המוח החד שלי, מעלה בי תמונות של סיפורים שהתנגנו
בראשי כל הזמן הזה וסירבו לצאת החוצה.

הפעם המוזה עברה כל גבול.
היא השאירה אותי חסר קונספט... לעזאזל, מה אני עושה?