המושב המועדף עליי הוא מושב חלון שמאלי בקדמת המטוס, ואני יושב
בו ומעיין במסמכים שונים הקשורים לעבודתי, משוחח מדי פעם עם
עמית למקצוע, היושב לימיני, לוגם מדי פעם ספל קפה שצוות השירות
בטיסה שולח. הטיסה מתנהלת כסדרה, עד כמה שניתן לראות מכאן.
המסך מראה שננחת בלונדון בזמן המתוכנן.

איש אינו יודע במדויק מה מחזיק את המטוס באוויר. הדעות לגבי
שאלה זו חלוקות: לבושים חלוקים לבנים, המדענים מספרים לך על
כוחות פיזיקליים כגון עילוי והתנגדות ונספחיהם, מקדם צפיפות
האוויר וקבוע ברנולי. לפי גרסתם, חוברים כוחות אלו וביחד
מרימים את המטוס לאוויר.

הסבר אחר מציעים לנו גברים עבדקנים, מגודלי פאות, לבושי שחורים
וחבושי כובעים משונים, המתגודדים בקבוצות צפופות במעברים
ומתפללים בכוונה רבה שבעתיים בעת היותם בטיסה: מושא תפילותיהם
הוא המבטיח לנו מעבר בטוח במרומים, ברצותו מעלה וברצותו מוריד.
אלה האחרונים משוכנעים בהסברם אף יותר מן המדענים. ומי יערוב
לנו שאינם צודקים?

אך נניח לזאת. אחרי הסברים משני הסוגים אתה מביט במטוס ג'מבו
שמשקלו המלא 395 טונות ושואל שוב: "כן, אבל בכל זאת איך הדבר
הזה עולה לאוויר?"

מחשבות מסוג זה ואחרות חולפות בראשי בעת שאני יושב, כאמור, בתא
הטייסים, בכיסא הקברניט, ולצדי הקצין הראשון.

צלצול בטלפון הפנימי קוטע את מאבק האיתנים הפילוסופי-תיאולוגי
הזה המתנהל בראשי. עניינים ארציים דורשים את תשומת לבי? לאו
דווקא.

דייל במחלקת התיירים, בירכתי המטוס, מבקש להכנס לתא-הטייסים.

- "ברוך הבא, מה העניינים?"

- "בחיים לא שמעתי בקשה מוזרה כזו. אתה מוכרח לשמוע את זה,
קפטן!"

- "בוא תפתיע אותי."

- "יש פה נוסעת, זקנה, מזל, יושבת ב-H55, רוצה שהקפטן יברך
אותה."

- "?"

- "היא חלמה לפני הטיסה שהרבנים אומרים לה שהקפטן של הטיסה
יברך אותה."

- "היא חולה?"

- "לא, היא ביקשה לשלוח את זה לקפטן!"

מושיט לי הדייל פתק מקומט, הכתוב באותיות לא אחידות:

"משה בן מזל שיתחתן"

ומוסיף בקול דרמטי: "היא רוצה שהבן שלה יתחתן!"

- "תגיד, בדקת שזה לא נפיל אש-ציון עם מצלמה נסתרת?"

- "בדקתי. זו זקנה ימנית אסלית."

- "תיכנס יחד איתה ותישאר פה כל זמן שהיא תהיה."

בשלב זה של הטיסה מוגשת ארוחה. המעברים במטוס חסומים, ומזל
צריכה לחכות לברכה שלה.

השיחה נסבה, בינתיים, על רמאי אלגנטי בשנות השישים, לפני
שהאולטרה-סאונד נכנס לשימוש שגרתי, שהיה גובה מנשים בחודש
הריונן השלישי תשלום נכבד תמורת אבחון לגבי מין העובר, ומתחייב
להחזיר את כל הסכום במקרה של אבחנה שגויה, ואף היה עומד בכך.
הקצין הראשון לא הבין איפה פה הרמאות. נאלצנו להיכנס להסברים
של תוחלת הסתברותית ולחישובי ריבית.

בינתיים הסתיימה הארוחה. ביקשתי מאותו דייל שיביא את מזל. היא
נכנסה, בדחילו ורחימו, כמי שנכנסת לקודש הקודשים. כך היו אנשים
נכנסים לחדר המנהל/הרופא/הרב כשהייתי ילד.

כשהייתי ילד, היינו קמים באוטובוס לזקנות כאלו, חוזרות עמוסות
סלים מן השוק.

הושבתי אותה בכיסא המשקיף, מאחורי כיסא הקצין הראשון. "מה אני
יכול לעשות למענך, גבירתי?"

"כפרה, כפרה, בחלום הלילה באו אליי הרבנים ואמרו לי הקפטן יברך
אותך ומשה יתחתן בשעה טובה. לא יכולתי לישון אחרי זה כל
הלילה."

"יש לך עוד ילדים חוץ ממשה? יש לך נכדים?"

"יש לי חמש בנות, כולן נשואות, ושניים עשר נכדים ונכדות, שיהיו
בריאים. ורק משה שולח לי כל פעם מלונדון פוטו של מותק של
בחורות אבל לא מוצא אישה."

"מה עושה משה בלונדון? הוא מטייל? הוא בן הזקונים? כל החבר'ה
בגיל הזה רוצים לעשות קצת חיים. אל תדאגי, הוא יירגע בסוף
וימצא אותה. תני לו זמן."

"משה עובד בלונדון. הוא אינג'וניר. הוא יפה תואר, כמו בסינמה.
הוא בן חמישים. אני כבר לא יכולה לחכות. רוצה נכד אחד בשביל
השם שלנו."

הסברתי לה שלכבוד הוא לי למלא בפעם הראשונה תפקיד שכזה. הנחתי
את ידיי על מצחה של מזל, עצמתי את עיניי, ובכל מאודי ומכל לבי
אמרתי את הברכה הבאה: "היום את מגיעה, מזל, ללונדון. שם יציג
לך משה את ארוסתו. כעת חיה בעוד שנה, אם ירצה השם, בן יולד
בלונדון."

ללא שום סיבה נראית לעין החל המטוס להיטלטל במרץ, כמוחה על
דבריי או כמחזק אותם, זאת לא אדע. הסתובבתי קדימה על מנת
להדליק את שלט החגורות. כשפניתי חזרה לאחור עמדו מזל והדייל
ליד הדלת, מחכים לצאת. הדייל קלט את מבטי ואותת לי, מחכך את
האמה והאצבע המורה עם האגודל. הרמתי גבה והוא המשיך לסמן לי את
התנועה שפירושה "כמה?" סימנתי לו בתדהמה תנועה של האצבע מצד
לצד. הוא ענה למזל שלא צריך לשלם לקפטן, והוציא אותה בחזרה לתא
הנוסעים.

תוצאות כהונתי הקצרה כבאבא אינן מתועדות, מכל מקום הזמנה לברית
לא קיבלתי. אני יכול להפליג בספקולציות אך סביר להניח שאכן מקץ
שנה בדיוק, בלונדון העיר, נולד בן. זכר, יפה, בריא, 3.6 ק"ג
משקלו. עיניו הכחולות ושערו הבלונדיני מזכירים לכל רואיו את
אמו. השם שניתן לו הוא בן, כשם אביו ואבי-אביו, נניח בן
הרינגטון.

לעומת זאת סביר גם שמשה נותר רווק וערירי, ממשיך לשלוח תמונות
של מועמדות. ומזל ממשיכה להתפלל אך אמונתה הולכת ומתערערת.

אולי הייתי צריך לקחת בכל זאת "משהו על החשבון"? אולי אז הייתי
מאמין בעצמי קצת יותר ועם קצת מזל ברכתי הייתה מתממשת, ואם
לאו, לפחות היה לי משהו להחזיר למזל.