אשתי, טל, הגיעה אתי לפני יומיים לאימון סימולטור בלונדון.
בתחילה לא רצתה לבוא לטיסה כל כך קצרה שבה אני בוחן שני אנשי
צוות אחרים, קברניט וקצין ראשון: "לא יהיה לנו מספיק זמן יחד,
אתה תהיה עסוק ואני אהיה תקועה לבד בלונדון הקרה". ציירתי לה
תמונה שונה: "את תסתובבי לך במשך היום במארקס אנד ספנסר
ובסלפרידג'ס, אשר אהבת, ותחכי לי בחדרנו הנחמד במלון הילטון.
ובין האימונים נסתובב ביחד בחוצות לונדון, וביום החופשי שאחרי
סיום האימון האחרון נטפס את כל המדרגות של הביג בן". היא
השתכנעה ובאה.

יש מי שיודע לשכנע ויש את זו שצודקת. המבול, שנמשך כבר יומיים,
המשיך לרדת גם בבוקרו של האימון האחרון. "אני אהיה בסדר, מי
(כך היא מכנה אותי), תחזור מהר", אמרה לי כשיצאתי מן החדר
בדרכי לאימון.

נכנסנו לתא הסימולטור. התמקמתי במושב המדריך, מאחורי מושבי
הטייסים, מכין על פאנל המחשב את תרחיש התקלה שתעסיק בעוד רגע
את שני הטייסים שהתיישבו לבדוק את כל המערכות, בדיוק כמו במטוס
אמיתי, החל מתנועתם הנכונה של ההגאים, תוכן המסכים, כוונון
גובה ומרחק המושבים עם בד הריפוד המגרד, וכלה באזניות הרדיו
ומסכות החמצן. מן החלונות ניתן כבר לראות את הטרמינל והמסלולים
שבחרתי בפאנל המדריך.

דבר מופלא, הסימולטור. מאפשר להתאמן בכל מגוון החרומים
האפשריים, בכל מזגי האוויר, ללא הסיכון שבמצב האמיתי. השילוב,
של תא-טייס מושלם היושב על מנופים הידראוליים המטלטלים אותו
בהתאם לתהליך הטיסה, והעולם הוירטואלי הנראה לעיני הטייסים
המתאמנים, מבעד לחלונם, מספק תחושה ריאליסטית לחלוטין.

התחלנו בתהליך המתרחש בהמראה ביום שלג בנמל התעופה קנדי. מחלון
תא הטייס המדומה ניתן היה בקושי לראות, מבעד למפל השלג המדומה,
את מגדלי התאומים. בתוכנה של הסימולטור הם עדיין קיימים,
ניצבים כעדות אילמת... במהלך ההמראה כבה מנוע מספר 4. אחרי
שהצוות התגבר על התקלה, "הקפצתי" אותם אלפי קילומטרים, בלחיצת
כפתור, כבמטה קסמים, לעולם אחר, לתהליך שמתרחש בעת סופת חול,
בחמסין, בגישה לנחיתה בנמל התעופה הביתי, בן גוריון.

מדע בדיוני עוסק לפעמים בעולמות מקבילים ובשאלה כיצד ניתן
לעבור ביניהם. בדרך כלל משאילים מושגים מן המדע כגון חורים
שחורים או "תולעים" או את "תיאוריית החוטים", ומצרפים לכך כלי
טייס דמיוניים. גם המושג קפיצת-הדרך, מן המקורות התלמודיים,
(שמוזכר גם בספרו של פראנק הרברט "חולית") עוסק בכך. ומי יודע?
אולי מחיאת הכף-האחת, שאת קולה מנסים לדמיין חכמי הזן, היא
הכלי המשמש למעבר בין העולמות? כך או כך, הדבר הקרוב ביותר
לעולמות מקבילים ולמעבר ביניהם, בחיים האמיתיים, הוא תרגול של
מספר שעות על סימולטור של מטוס סילון. ואכן בהמשך האימון עברנו
מגוון עולמות מכובד.

חזרנו למלון אחר הצהריים, באחור של כשעה עקב תקלה בסימולטור.
מן הכניסה למלון ראיתי את טל מחכה לי באחת מקבוצות הכורסאות
בלובי. היא הניחה את הספר שקראה וקמה אלי בשמחה גלויה. גם אני
שמחתי אליה אך הייתי טרוד בחומר הרב לתחקור, במיוחד לגבי תפקוד
הקברניט, ורציתי מיד לגשת לעניין ולנסות להפיק לקחים כל עוד
הזיכרון טרי. התיישבנו בכורסאות, ועל מנת לא להביך את הנבחנים,
בקשתי מטל לעבור למקום אחר. לא ראיתי אפילו את תגובתה שכן
נפניתי אל הצוות, אך הנחתי שהיא עברה לקבוצה אחרת של כורסאות.
לא כל אחד שנוהג בגסות מודע לכך באותו רגע.

התחקיר התארך עוד ועוד. כשהסתיים, לא ראיתי את טל בשום מקום
בלובי. כששאלתי את הצוות אם ראו אותה, היתמם הקברניט: "היא
יצאה מפתח המלון מיד אחרי שהתחלת לתחקר אותנו. מה, לא ראית?".

למה היא יצאה? רצתי החוצה. קור כלבים. שמיים קודרים. היא כבר
לפחות חצי שעה בחוץ בלי מעיל. לאיזה כוון היא הלכה? במעלה או
במורד הרחוב?

רצתי במעלה הרחוב. אחרי שני בלוקים השגתי אותה, פוסעת לאט נגד
הרוח. חבקתי אותה אך היא נערה את כתפיה, לא רוצה את קרבתי.
"אתה מתייחס אלי כאילו אני שקופה. משאיר אותי יום שלם בחדר, אי
אפשר לצאת בגלל הגשם, אני מחכה לך בסבלנות ואתה מגרש אותי מן
הלובי, בלי הסבר כלשהו. אפילו לא היה איכפת לך שיצאתי החוצה,
רק עכשיו באת לחפש אותי."

ככל שניסיתי, לא הצלחתי להסביר לה שהתנהגותי לא הייתה מופנית
אליה. הן זאת הייתה בדיוק טענתה. המשכנו ללכת, כמו שני זרים,
מנסים להמשיך את הערב כמתוכנן, כמו רובוטים, כי האלטרנטיבה היא
לשבור את הכלים. ומה נעשה אז?

נכנסנו מן הקור למסעדה הראשונה שהזדמנה לנו, מסעדת טאפאס
ספרדית קטנה וצפופה, מלכודת לתיירים. התיישבנו לשולחן קטן, זה
מול זו, בלי תאבון, עושים עצמנו מביטים בתפריט, או בעיצוב של
המסעדה, או בסועדים, אך לא זה בעיני זו. בעל המסעדה פזר על
השולחן את הצלחות הקטנות. הוא חש במתח בינינו וניסה לחמם את
האווירה בהסברים היתוליים על המנות השונות אך הרים ידיים למראה
עיניה האדומות של טל והחל מתרחק מן השולחן להביא את המשקאות -
אולי האלכוהול יפיג את המתח.

לא יכולתי לשאת יותר את הכאב שראיתי בעיניים שלה. לא יכולתי
לשאת יותר את הידיעה ששמתי שם את הכאב הזה. רציתי שנהיה במקום
אחר לגמרי.

כשהצלחתי ללכוד את מבטה לשנייה פוצצתי לעצמי את הלחי עם סטירה
מצלצלת.

הזמן עמד מלכת. כל הסועדים קפאו באמצע התנועה, המזלג בדרך לפה,
המלה נותרת מרחפת באויר ללא הברת הסיום. המלצר שמזג לשולחן
שמאחורנו קפא, היין קפא בדרך מהקנקן לכוס.

בדיקה של סרט מצלמת הביטחון המותקנת במסעדה, הייתה מגלה שאצל
כל הנוכחים הקפאת התנועה באה אחרי סבוב של חלקיק-מעלה לכוון
שולחננו. כאילו היינו המוקד של גלים מתפשטים במעגלים גדלים
והולכים.  

בעל המסעדה התאושש ראשון, מזנק אלינו, מסתכל מטל אלי ובחזרה,
קולט את לחיי האדומה ומגיע למסקנה השגויה-והנכונה-בו-זמנית
לגבי מי סטר למי. "הכל בסדר?" הוא שאל. הסתכלתי על החיוך הזורח
המפציע מבעד לאגלי-הטל של דמעותיה ועניתי לו: "עכשיו הכל
בסדר". המזלגות השלימו את דרכן אל הפיות, היין חזר לזרום,
וההברה האחרונה הושמעה. ההמולה חזרה אל המסעדה.

סיימנו לאכול את מנת הבית, שפורסמה אפילו במדריך מישלן, סטייק
אנטרקוט ברוטב פלפל, עם חסה וטוגנים, ויצאנו מן המסעדה אל השמש
הנעימה. צפרים צייצו על העצים לאורך שדרות שאנז אליזה. אביב
סביב. צעדנו חבוקים לכוון המלון. "בונסואר", אמר לנו השוער
בשרתון דה פאריז. אחרי זמן מה הלכנו לישון. מחר מחכה לנו יום
ארוך, כל המדרגות של מגדל אייפל.