הגעת לכאן לפני 8 ימים, ואלו שמונה ימים שאני לא יכולה להפסיק
לחשוב עלייך.

במדור שלנו, יש כמה אנשים. אנחנו מדור קטן וקומפטי כרגע, אם כי
המדור עובר תקופות מלאות ועמוסות יותר. אני חדשה, ואיתי יש עוד
שניים. עוד 2 בחורות ותיקות, ו2 בחורים ותיקים. אהה, ואחת שתכף
לפני שיחרור. ההגעה שלי למדור התרחשה חודש אחרי שהתגייסתי.
הגעתי בדיוק לאיפה שרציתי לפני שהתגייסתי, והשמחה שלי באותה
תקופה הייתה בשיאה. האנשים כולם מסביבי היו חביבים ונהדרים,
אבל לא יכלתי לחזות כמה שההתלהבות שלי הולכת לגדול.

ביום ראשון שעבר, גנבה השמועה לאוזניי המדור שאנו הולכים לחנוך
ראש מדור חדש. שמחה לא הייתה במיוחד, שכן המדור היה נטול השגחה
ישירה עוד לפני שאני הגעתי לענף, ואנשים נהנו מחגיגת החופש
שהייתה להם. אבל עדיין אנשים היו סקרנים ונרגשים לברר את זהות
החבר החדש במדורנו. אני זוכרת איך יעל הסתכלה עליך כשהגעת.
כאילו שהייתה בין כולם מעיין הסכמה... מה לעשות- כשבן אדם נראה
ככה- והוא מוקף בחבורה של בנות בגיל שבו ההורמונים בשיאם- מה
הפלא?

הגעת, נכנסת לחדר, וחייכת אל כולנו. הצגת את עצמך. 183 ס"מ
לפחות, גברי מאוד. שיער כהה, ולסת מסוקסת. לבשת מדים ירוקים
בוהקים- ישר מהבקו"ם ושתי ארונות על כל כתף.

מייד היה ניתן לראות שמדובר בגבר מרשים. אני זוכרת שטל רק שמח
בגלל שהגיע עוד גבר למדור שסבל ממחסור בגברים.

נכנסת לתפקיד לא בקלות רבה. הקשיים הערימו עלייך עוד ועוד- אבל
אתה לא קרסת עדיין. אפילו קידמו אותך במהירות ל3 ארונות. ומדי
קצין. עכשיו אכן נראת מרשים. המדים הירוקים הדגישו את הגבריות,
ואילו המדים הכחולים גרמו לך להראות מכובד ביותר.

הימים עברו. אתה כבר שלושה שבועות איתנו. עכשיו אנחנו מנסים
לייסד שגרה. אתה, אני, ועוד 4 מש"קים מסביבנו. כולנו צעירים.
אנחנו ממש צעירים, ואתה חגגת כבר 28 קייצים, אבל צעיר בנשמתך.

אני לא יודעת עד כמה זה היה ברור שהתחלת לעניין בצורה שמעבר
ליחסים תקינים בין מפקד לפקוד. רציתי לדעת עליך הכל, ולשמחתי-
לא נאלצתי להיות החטטנית. יעל מילאה את התפקיד הזה, זה היה
"ה"תפקיד שלה. היא מינתה את עצמה להיות חסרת המעצורים ולשאול
אותך את כל השאלות החוצפניות והמתחצפות. אני הייתה השקטה. אני
חייבת להודות, שבמידה מסויימת, הרגשתי שקיימת לי תחרות איתה.
אם כי אני בטוחה שגם אם היא הייתה יודעת שאני מעוניינת- היא
לעולם לא הייתה מרגישה מאויימת ממני.

גילנו שאתה רווק. הבנו שאתה לא אוהב להיות רווק. שאתה מעדיף
להיות במערכת יחסים. ומי לא בעצם?

היינו מנחשות כל מיני השערות עליך. לא אהבת לספר הכל, והעדפת
לשמור על מרחק מסויים. אולי זה היה בגלל שהיה הפרש גילאים.
אולי זה כי היית קצין טרי- שהרגיש צורך מובהק להדגיש את המרחק
בינך לבין שאר המדור. מי יודע.

היית תמיד אוכל יוגורט בבוקר. מחפש כפית פלסטיק בארונית בימים
הראשונים, אבל אחרי שבוע וחצי- ויתרת על הרעיון לחלוטיין-
ופשוט שתית את היוגורט.

היית גם מביא איתך תמיד קרקרים או וופלים. פותח, אוכל אחד-
ומשאיר לנו את השאר.

התחלנו לבנות תדמית פסיכולוגית שלך. איכשהוא הגענו למסקנה
שכשהיית ילד- אימא שלך היית שולחת אותך לגן או לבית הספר עם
אוכל- כדי שכל שאר הילדים יאהבו אותך. זה הצחיק אותנו. תמיד
היה לך חבילה של משהו- ותמיד יצא שאנחנו אכלנו מזה יותר ממך.



עם הזמן הייתי חושבת שהיינו כולנו מתרגלים אחד לשני- אבל גם זה
לא קרה. תמיד השתדלת לשמור על מרחק מסויים.

כשהיינו יושבים, כל המדור בבוקרים שהזדמנו, בישיבות מדור,
בהיתי בך, הודתי לאל שרשימת המטלות שלי קרובה לסוף וקצרה
מתמיד, וככה יכולה להרשות לעצמי לשקוע בגומות העמוקות בפנייך.
תהיתי לעצמי באותם רגעים- כיצד יכול להיות שגבר שוודאי נחשב
ל"תפיסה מוצלחת" בודד?ולא מדובר בתקופה שבין לבין, אלא בדידות
עמוקה, שנמשכה זמן רב מדי. היכול להיות שאתה בוהה בכוכבים
בלילה כמוני ושואל את עצמך איפה האהבה המיוחלת מצויה?



אני הייתי במדור כבר שלושה חודשים כשהגעת- ואילו עדיין נחשבתי
צעירה מתמיד. אפילו לידך. הוותק נצבר לאיטו- והזמן חלף. לי לא
היה חבר באותה תקופה- וגם לא חשבתי על כך יותר מדי. החבר הקודם
שלי היה לפני הגיוס- ומאז לא הקדשתי זמן מיותר לחשיבות כאלה.
מלבד הזדמנויות נדירות של שיעמום.

אני נזכרת ברגעים מסויימים- ורק עכשיו יכולה להבין את המשמעות
שלהם. כשאנחנו יושבים בישיבות מדור- זה תמיד לא ענייני, למרות
ניסיון נואש מצידך להנחיל סדר ושקט. אבל תמיד היו טלפונים
ודברים לעשות. אבל הייתה איזו ישיבת מדור אחת... ספיצפית. אני
זוכרת אותה היטב. אחת הבנות קמה לענות לטלפון, ובמקום לרשוף
כהרגלך, פשוט ישבת שם והסתכלת אלי. ישר לתוך העיניים. אני
זוכרת את הרגע הזה בבירור. זה היה כל כך מוזר. כאילו שכל העולם
השתתק מסביב- דווקא כשכולם התרוצצו כמו עכברים על ספינה טובעת.
הכל היה לחוץ באותו יום, ודווקא באותו רגע- ישבת ללא ניע. בוהה
בי.

הסתכלתי בך בחזרה, מנסה להבין מה קורה פה. הטתי את הראש מעט
לימיני, והרמתי גבה. ואז חייכת.



הזמן שישי אחר הצהריים, קודם לכניסת שבת, אבל הרגיעה עדיין
הורגשה. גורמים שונים קיבלו את כל הפניות המשמעותיות ושם הם
נשארו, ויישארו ככל הנראה עד למוצאי שבת.

בסביבות רבע לארבע, נכנסת למשרד, מחפש משהו שנטשת מאחורה. נדמה
לי שהיה מדובר ביומן שלך ועוד כמה מסמכים שהיו חשובים לכמה
פגישות שהיו עתידות להתרחש ביום ראשון.

שאלת אותי איך הולך, ועניתי "כרגיל". הגורם הזה תקע את זה
והגורם ההוא מתעקב עם תשובה בנושא הזה. אבל מלבד זאת- הכל
זורם. אחרי שמצאת את המסמכים, נשמת לרווחה. פחדת שהם אכן אבדו,
מה שלא היה גורם לשמחה מסויימת בקרב ראש הענף שלך. אומנם סיווג
"שמור" בלבד- אבל עדיין- מידע אישי.

"הכל בסדר?"

"אני אחיה".

"אתה בטוח?" צחקתי.

"אני לא בטוח בכלום כבר. מיום ליום אני מקבל עוד משימות שאני
לא בטוח לגביהן. או מה הקשר שלהם לתפקיד שאליו שכרו אותי."

"אני בטוחה שזה יסתדר בסופו של דבר. אחרי הכל, וודאי יש לך
ניסיון כלשהוא, אני בספק אם היו מטילים את כל המשימות החשובות
האלה בידי אידיוט גמור שלא מסוגל לתפקד."

"את באמת חושבת שאני לא אידיוט גמור?" גיכחת.

חייכתי בחזרה. חיוך ראשון מזה שלושה שבועות.

"אתה יודע שזו הפעם הראשונה שאתה מחייך מאז שהגעת?"

"באמת? לא ידעתי...." ואז השתתקת. רגע של שתיקה קצת מביכה. "את
שמה לב לדברים כאלו?"

"כן. למה לא....?" השפלתי מבט. חיפשתי מסמך כלשהוא להתעסק
איתו.

"אז את עושה משמרת סופ"ש?"

"כן. רק אני כאן... ירינה הייתה בבוקר. מכורה לעבודה, מה
לעשות..."

"אבל היא הלכה כבר?"

"כן... מה איתך? אין תוכניות להלילה?"

"האמת היא שהייתי צריך לפגוש חבר מהאוני`- אבל הוא הבריז
לי..."

"מצטערת לשמוע..."

"זה בסדר... אני אחיה... אולי"

"רוצה וופל?" הצעתי לך ולקחת בשמחה, כאשר סוף סוף התיישבת.

התחלתי לשאול אותך קצת שאלות. ענית עליהן בשמחה. ואז שאלת
אותי: "למה זה מעניין אותך בכלל?"

"כי אתה מעניין אותי".

"האמממ... גם את מעניינת אותי". הודת בפי מלא. ואיך הלב שלי
פעם כה בחוזקה באותו רגע. "הרי את לא יכולה להתחמק מהמבטים שלי
לאורך יותר מדי זמן- נכון?" ואז שוב חייכת באותו חיוך מסתורי
ומדהים שלך.

הסתכלתי אלייך. באותן פנים מסוקסות. הבטתי בך. בוחנות כל תו.
ואז הושטת את היד שלך, הנחת אותה קרוב ללחי שלי- ואני השענתי
את הראש עליה. עוצמת את העיניים מעט... ואז אתה מחליק את היד,
מטה, לכיוון הצוואר... מלטף בעדינות, ואני פלטתי מבלי לשים לב
אנחה קטנה.... פתחתי את העיניים, לא מאמינה שזה קורה. הסתכלתי
בך... התקרבת אליי ורכנת קרוב אליי- עד שהשפתיים שלנו נגעו,
העיניים נעצמו, ויצרנו מגע.

הנשיקה נמשכה אולי מספר שניות, אבל הרגע נמשך עד אין קץ.


"אני אחזור יותר מאוחר... אל תשכחי לפתוח לי את הדלת למטה..."
לחשת לי באוזן וחמקת.

בסוף המסדרון נשמעו ריצוד של צחוק וצעקות. אנשי המבצעי, עשו
מסיבה כמו בכל סופ"ש שלא הייתה פעילות מבצעית שהצריכה תשומת לב
מיוחדת. ואני עמדתי לא יותר מ20 מטר מהחדר שבו הם שהו. ועם
זאת- הרגשתי כאילו אני לבד בעולם. רק אני.



השעה 23:00,ואתה עדיין לא כאן. מחכה ומחכה. לא הלכתי לישון,
רואה טלוויזה. מחכה לך.

רק בשעה 03:00 שמעת נקישה.

רצתי ופתחתי את הדלת. הסתכלתי בך, ואמרתי שלום. לא התקרבתי
יותר מדי. הקומה הראשונה אוכלסה במספר מצלמות אבטחה, ולא רציתי
להסתכן בחשיפה.

עלינו לקומה השלישית במהירות ובשקט מירבי. רק שומרת הלילה
נשארה ערה- וגם היא הייתה חצי רדומה, שקועה בערוץ היחיד
שהטלוויזה האזרחית קלטה.

נכנסתי לחדר ואחרי אתה. נעלת מאחורייך את הדלת, והתקרבת אליי.
הרמתי את זרועתיי וליפפתי אותם מסביבך. שקעתי בפניך, והתקרבתי
לחטוף את שפתותיך. אחת הנשיקות הסוערות שחוויתי מעולם. מבלי
לשים לב- זזנו כאשר מאוחרי השולחן עבודה, היווה מושב שאליו
נהדפתי. לא הייתי בחורה קטנה- אך לידך הייתי פיצפונת. המשכתי
ללעוס את שפותיתך, והתחלת לנשק את צווארי החשוף, יורד וגולש
מטה, עוד ועוד... נסחפת לחלוטיין בך. בחום הרגע. בחוץ יורד גשם
ובפנים לוהט. לא יכולה להתאפק, לופתת את ישבנך ההדוק. מכנסיי
ג`ינס צמודים, אך הלפיתה שלי עדיין חזקה מבעד לבד הקשה. נשען
עליי, עד שאני שכובה לחלוטין על השולחן, ואתה רק ממשיך לנשק את
צווארי, ואני אבודה בריחך... אתה ממשיך בכיוון מטה, וחובק את
שדיי מבעד לגופיית הצבא הלבנה. אני תופסת בחגורה שלך, ומושכת
אותה ממכנסייך לאט לאט. מרוכזת כולי במשימה כה פשוטה אך כל כך
מסובכת. אתה כבר פותח לבד את הרוכסן שלך, אחרי שכבר הסרת את
מכנסיי. אני לא זוכרת מתי הספקת לעשות זאת, אבל אני זוכרת רגע
בודד של מגע קר עם שולחן הכתיבה יחד עם ישבני... רק תחתונים
לבנים היו ביני לעץ.

תפסתי את מבטך, ובהית בי שנייה. שניה של שקט וריכוז בעיני זה
את זו- עד שהתשוקה השתלטה על הדממה- וחזרתי לנשקך.

מכנסיים הוסרו, ותחתונים נדהפו. רעשי הרקע השקטים נקטעו למעט
ליטת הצווחה- כאשר חדרת אליי במלוא גבריותך. נבהלת ורכנת אל
אוזניי, ובעודך מניח ידך על פיי- לחשת לי "אנחנו לא רוצים
שמישהו יידע- נכון?"

הנהנתי ורק לחשתי לך בחזרה- "רק תמשיך... רק תמשיך... אל תפסיק
עכשיו".

והמשכת, לעסת את אוזניי בעדינות, בעודך חוזר ושב להלום בעדינות
בי. הרגשות גברו בי מרגע לרגע, והצטברו ככל שהדקות חלפו. נקישת
דלת מסתורית בדלת הפריעה לריכוזך.

"מי זה??" צעקתי מכעס על ההפרעה הגסה.

"זו רק רוית... רציתי לוודא שהכל בסדר... חשבתי ששמעתי
משהו...."

"רוית. הכל בסדר... ראיתי ג`וק.... תחזרי לישון..."

הסתכלתי בך. חייכת אליי- היית משועשע...

"תשתוק... מאיפה לי היה לדעת?" לחשתי לו בשקט.

חזרנו לעסוק בשלנו, ואתה לא הפסקת לחייך אליי.

אתה ממשיך ושב, ממשיך ושב- ואני נעטפת במעטה של חמימות,
ומתחממת מרגע לרגע... מרגישה איך הקור אפסי לידך. ובדימיוני הר
געש בוער- מתחמם. עוד ועוד- ממשיך להבעיר את הלהבה בקרביי...
בוערת, רוצה לצרוח, ולא יכולה... קורא את מחשבתי, ומניח ידך על
פיי- בולם את קולי. והר הגעש ממשיך לבעבע ותוכנו כבר על קצהו,
מחכה לפרוץ אליי. בוער ומתרפץ! בין רגע אחד לרגע השני- אלפי
עולמות נבראו!



שוכב לידי. רדום. מזרן צבאי מרופט, סדין חמים מחום גופנו, ואתה
שליו. אני ערה, שוכבת על צידי, עם ראשי על החזה העירום, מצמידה
זרועתיי לחזהי, ורק מביטה בך. שקועה. תוהה על קנקך. האם עודנך
בודד בעולם זה?

כאשר התעוררתי כבר לא היית לצידי. כנראה חמקת בשקט. לא שמתי לב
לכך כלל.

היום ההוא היה שגרתי ומשעמם להחריד- לא שיחה ולא דבר. שום בקשה
או פעילות שהצדיק ליצור איתך קשר ולעדכן אותך במצב. עוד לילה
עבר עליי- והפעם לבד. מזרן צבאי עם סדין קר להחריד.

בראשון בבוקר, הייתי אני זו שחמקה ברגע הראשון שהגיע המחליף
שלי. אבל שני בבוקר- שנינו נאלצנו להתמודד עם המציאות שיצרנו.
כמה נדהמתי שלא יזמת דבר. כמה בודדה הייתי.

בהיתי בך בישיבה המדורית, ולא העפת לעברי ולו חצי מבט. כמה
רציתי שתגיד לי שאתה מתגעגע. שאתה מחכה לי. משהו.



עברו עוד כמה שבועות, ואני התנוונתי. לא מצאתי טעם לעבודתי,
והכל שיעמם אותי עד כדי נחירה. ולבסוף אזרת אומץ והתקשרת
לפלאפון שלי. לא למשרד. ביקשת ממני לרדת למטה, לשיחה.

אז ירדתי, והתחלת לדבר. ואמרת שעדיף שאני אעבור. שזה מסוכן
ושהוא יכול להסתבך בהמון צרות. שאנחנו לא מתאימים, וההפרשים
גדולים מדי. התחלתי לבכות. דגאת, ניסית לעודד ללא הצלחה.

"רק תעזוב אותי בשקט. אני רק רוצה להיות לבד". ניסית להסביר לך
בזמן שהתעקשת לדבוק אליי. לבסוף עזבת אותי. ורק לאחר שראש הענף
פקד אליך לוודא את מקומי- פקדת עליי בסמכותיות קרה לעלות
למשרד. וכשעליתי- לא דיברת איתי ולא דבר. ביום למחרת, כבר לא
הגעתי למשרד. דיברתי עם מנהלת כוח האדם שהחליטה למצוא לי מקום
אחר ביחידה. חזרתי למשרד על מנת לאסוף את דבריי, חפצים אישיים
אשר ביניהם את אותו סדין קר.



מור ניגשה אליי. שאלה אותי. הסברתי שאני לא מבינה למקור
השינוי. ואינני יודעת למה מעיפים אותי. פרצתי בבכי. מחביאה את
מקור הבעיה האמיתית.

ברגע של פחד- אחרי שעברת מספר פעמים במסדרון וראית את שנינו
עומדות, נעמדת מולנו ושאלת אותי מה אמרו לי. כשאמרתי שחזרתי
לקחת את אחפציי ולאחר מכן אני אמורה ללכת הבייתה- אמרת לי ללכת
הבייתה ישר. מבלי לדבר עם אף אחת. התרגשתי, חימתי בערה בי.
צעקתי עליך- שאתה וודאי אינך מבין מה זה להפרד מאנשים שנקשרתי
אליהם. מור, ניסתה להרגיע אותי, ומשכה אותי לכיוון המדרגות.
ואני כולי דמעות, בוכה. היא ליוותה אותי עד לתחנת האוטובוס
ולקחה את מספר הטלפון שלי. היא אפילו התקשרה לוודא שהכל בסדר
מאוחר יותר אותו ערב.



לא ראיתי אותך שלושה חודשים מאז. הייתי בחלק אחר של היחידה-
ורק בהתכנסות היחידיתית שנערכה אחרי 3 חודשים- ראיתי אותך. לא
נראת טוב. התחלת לאבד שיער. לא חייכת כלל. שקעת. נראת עייף
וממורמר.

ידיד מהמדור- שדיבר איתי תכופות, סיפר לי על כך שהיחידה בולעת
אותך.  שאתה נעלם לחלוטיין. ושזה התחיל כבר מהיום השני שלך
במדור. ואני כל כך רציתי להגיד שאני ראיתי אותך במלוא גדולתך.
שאני ראיתי אותך באמת...