שוב כאן יושבת,
ומסתכלת
אל תוך הים האפל, השחור.
לוקחת הפסקה,
מן החיים מן הזמן,
ורוח-ים נושאת אותי כענן.

לו רק ראית,
לו רק ידעת,
כמה אני עכשיו בודדה.
לו רק ניסית,
אולי היית
מצליח להשכיח ממני את הזמן.

אבל הזמן ממשיך,
ואתה כלל לא כאן.

הפסקה קטנה,
כשיר ערש מרגיע,
לוקחת אותי אל סוף הזמן.
אך עצב פורץ,
את הלב מנפץ,
ושאלה מחזירה אותי לכאן.

כמה זמן עבר בלעדיך?
כמה זמן צריך עוד לחכות?
לו רק היית
כאן לידי,
הייתי שוכחת שהלכת מפה.

אך זמן רודף זמן,
ואתה עוד לא כאן.

רוח מרקדת
על פני החול.
אוצרת בתוכה אלפי רגשות.
לו רק ישבת
כאן לידי
היית מוחה מפניי את הדמעות.

וירח לבן
זוהר מעליי.

שוב כאן יושבת,
ומסתכלת,
אל תוך הים העצוב, השחור.
אני בודדה,
אין מנוס אין מוצא,
ורוח-ים לילית נושבת
ומלטפת את החול.

ורוח-ים לילית נושבת
ומלטפת את החול.