לילה. פיסת נייר מתגלגלת על הכביש ברחוב הראשי, נאבקת ללא
הועיל ברוח המעיפה אותה סחור סחור, כמו מתחננת שמישהו יושיע
אותה מהגורל הצפוי לה, אך מי הפראייר שיסטה מהמסלול בשביל פיסת
נייר, שאין לה מוען וגם לא מען, ונראה שנגזר עליה להמשיך
ולסבוב כך, ולהתגלגל ברחוב, על הכביש הראשי.

הוא אמר: בערך בשבע. זה לא מנע ממנה לחכות בציפייה ובדריכות
כבר מהשעה שש. למען האמת, יש בזה משהו משפיל, בהתנהגות שלה. זו
הרי בסך הכל שיחת טלפון, ומה הטעם במקלחת שעשתה, ובתסרוקת
ה"כאילו ביתית" המוקפדת שלה, ולשם מה החלוק האדום הזה, החשוף -
שבכלל לא מתאים לחורף - הרי לא ניתן לראותם מעבר לשפופרת
הטלפון... אך הלבוש הזה יעזור לה, כך ידעה, לשוות לקולה בטלפון
גוון מושך, כזה סקסי. כזה שמעולם לא הצליחה להגיע אליו. והנה
עכשיו, כשתאמר בקול: 'הלו', פתאום זה זה, בדיוק בטון המתאים.
לו רק תצליח לשחזר זאת בשעת המבחן האמיתית, כאשר יתקשר... ואם
לא? מה יהיה אז... היא לא יכולה לפספס את ההזדמנות שזה סוף סוף
עובד לה, וכל ההגזמה בהכנות היא נחלתה הפרטית, ואחר כך, כשיהיו
ביחד והוא יהיה כאן לצידה, תרשה לעצמה לגחך על טיפשותה
הנוכחית: 'כשעוד חשבתי שאין סיכוי שמישהו אי פעם יאהב אותי'...
אבל אסור לה לשגות באשליות. קודם כל עליה לעבור את שיחת הטלפון
הזאת, בה יקבעו פגישה נוספת, ולפגישה הזאת עליה להתכונן כראוי.
כבר עברה פעמיים על איך שהיא מצפה שהשיחה תתנהל: היא תענה
ברכות לטלפון, 'הלו...', והוא יידלק ויאמר בקול נעים: 'שלום,
זוכרת אותי?', והיא תגיד 'בוודאי', בהחלטיות, ואז הם יקשקשו
קצת, ואולי הוא ישאל מה היא לובשת, ואז היא תוכל לומר לו בלי
להסס - אבל למה שישאל שאלה כזאת בשיחה ראשונה? אוי, היא כל כך
טירונית... כל כך אבודה. אבל היא חייבת להשאיר את ההססנות הזאת
מאחוריה. עליה להיות מלאת ביטחון... כמו אותן הבחורות שהבחורים
מחכים להם בפינה, תמיד, והן כבר יודעות מה לעשות... אבל מדוע
שתשלה עצמה.
כבר חמש דקות לשבע. היא ניסתה להרגיע את דפיקות הלב, להיות
שלווה. ניסתה להתעסק במשהו, נניח - בערימת הספרים הזאת שלידה,
כל מיני רומנים זולים על אהבות נכזבות שנהגה להשביע בהם את
רגשותיה החלולים... אבל התקופה הזאת מסתיימת, הערב, בשיחת
הטלפון הזאת, והיא יכולה להחזיר את הספרים האלה למקומם. אלא
שבמהרה גילתה שידיה כה רועדות שאינה מסוגלת להרים את הספרים
מבלי שיחליקו ממנה. רועדת. טיפשה שכמותה. למה היא מתרגשת כל
כך? היא צריכה לשמוח, לצפות... אבל מה הטעם בהעמדת הפנים שלה,
אם מעבר לקו מצויה היא - נרגשת וחסרת ביטחון בעליל... ואין הוא
יכול לדעת מה שמעבר. גם היא לא...
והנה השעה שבע מגיעה, ואיתה התחזקות דפיקות הלב, כל כך עד
שכמעט חשבה לרקוד לקצב הדאנס שלהן... אבל עכשיו היא לא יכולה
לרקוד - עיניה היו לטושות במכשיר הטלפון, שעתיד לצלצל בכל
רגע... כבר התפתתה לשלוח את ידה לעברו, להיות מוכנה לענות ברגע
שהוא יתקשר - ובמחשבה שנייה - מוטב לתת למכשיר לצלצל פעם או
פעמיים, שלא יחשוב שאכן חיכתה פה כמו מטומטמת לטלפון... אוי,
העליבות...
והנה ברגע שנחלמה נשמע הצלצול המיוחל. בלי עכבות, זינקה כאחוזת
דיבוק על הטלפון, מנסה להתעשת ברגע הרמת השפופרת, כדי להפעיל
את "קסמיה" או מה שזה לא יהיה...
"הלו..." ענתה. בדיוק בטון הנכון. עשר נקודות לטובתה.
"זוכרת אותי?" נשמע מהעבר השני... והיא, כמו תקליט, המשיכה:
"בוודאי..."
"הלו, כדור הארץ אלייך... מתוקה, מה זה הקול הזה?"
ברגע נתעוררה מהאשליה שפינתה מקום לאכזבה...
"אה, היי, שרון... מצטערת... כן, מה רצית?"
טיפשה, טיפשה, טיפשה... מה חשבה לעצמה? מזל שזו שרון ולא מישהו
אחר, לא מוכר.
"הלו? תגידי, את בטוחה שהכל בסדר שם אצלך?" כן. משהו.
"כן, משהו." נו, כרגיל, לא מסוגלת לחשוב ולדבר בנפרד. לא משנה,
עכשיו - העיקר לסיים את השיחה זאת. למה עכשיו היא נזכרה
להתקשר?
"אוקיי..."
נו, מה היא רוצה, שתגיד כבר... בכל רגע הוא עלול להתקשר...
"אז מה רצית?" שאלה בקול טכני, רחוק מאוד מהטון בו פתחה את
השיחה.
"אני? אני פשוט התקשרתי, כי את יודעת, לא דיברנו המון זמן,
שאלתי אם את זוכרת אותי בכלל... מזמן לא נפגשנו, ואת יודעת,
סתם רציתי לדבר, לשאול מה שלומך, וכאלה."
"שלומי מצוין", ענתה בקוצר רוח.
"טוב... ומה עוד?" לא, אין לה זמן לזה עכשיו, מה היא עושה
לה...
"הכל בסדר. שרון, תקשיבי, אני ממש לא יכולה לדבר עכשיו, מה את
אומרת - שאני אתקשר אלייך מחר או משהו?"
"שיהיה... רק לאן את ממהרת כל- כך?"
"לא... לא משנה... טוב, אה, לילה טוב."
"בסדר... לילה טוב..." היא מיהרה לנתק את השיחה, נאנחת. למה
היא הייתה חייבת להתקשר, דווקא עכשיו?
ואז נזכרה. כמובן. יום ההולדת של שרון, שלשום. והיא שכחה
לגמרי... איזו חברה איומה היא... והיא לא דיברה איתה באמת המון
זמן, ועכשיו הייתה כל כך מגעילה... התעורר בה חשק לכרוך את חוט
הטלפון מסביב לצווארה... מאז שקרעה את פיסת הנייר עם המספר
שלה, הפכה לאדם אחר... אין היא מסוגלת להתרכז או לחשוב על שום
דבר אחר חוץ מעליו... אבל זה יהיה בסדר. מחר תתקשר לשרון ותפצה
אותה על התנהגותה. בעצם - מדוע מחר? הערב, מיד אחרי שתיגמר
השיחה איתו, והם יקבעו פגישה לעצמם. לא, יותר מזה, הן יצאו
למסעדה ביחד, היא תשלם... והכל יהיה עם חיוך על פנים, כשלצידה
יהיה הוא, וגם לשרון יהיה מישהו... והם יהיה רביעייה מאושרת
כזאת, והן יהיו מאוד לא לבד... ובזמן שהיא שוגה לעצמה בחלומות
השעון הראה כבר שבע וחמישה, והצלצול לא הגיע... מי יודע, אולי
בדיוק בזמן שדיברה עם שרון... מתאים לה, עם המזל שלה... אבל
דבר כזה לא קרה, כי אז ודאי הייתה שומעת את צליל השיחה
הממתינה... וחוץ מזה, הוא אמר "בערך בשבע", בערך. זה יכול
להיות לפני, וגם אחרי... גם שבע ורבע נכנס לגדר של 'בערך
בשבע'...
אלא שהמחוג עבר כבר את הספרה שלוש, והמשיך להסתובב במורד
השעון, ושום צלצול. אולי קרה משהו. אולי שכח. אולי ברגעים אלו
הוא נזכר בה, בפנים שלה, שהאירו וקרנו שעה שביקש את המספר שלה,
והנה הוא מחפש בתיק שלו את פיסת הנייר הקטנה הזאת, עם השם
והמספר שכתבה במו ידיה, והנה הוא כבר מתקשר, יש צליל חיוג...
ושקט, ודממה. שפופרת הטלפון נחה בשלווה בתושבת, אינה מראה כל
סימן חיים, נוח לה כך לשכב על לחצן הניתוק, ואין היא נאותה
להשמיע את הצלצול המיוחל...
כמובן. הרי היא הייתה צריכה לקחת גם את המספר שלו. ליתר
ביטחון... ומצד שני, כך לא עושים, זה לא מקובל... אבל לעזאזל
עם המקובל - השיחה לא מגיעה... והיא מחכה כאן, מושכת בשערות
ראשה... הנה הביטה במראה, ושערה כבר אינה מסורק בתסרוקת
"הכאילו ביתית", שוב הוא מפוזר בלא שום צורה, כיאה לעטרת ראש
חסר אונים. הנה היא מביטה בשעון שהשתקף במראה, וכבר רבע
לשמונה, והדממה מופרת רק על ידי רעש המכוניות שבחוץ, שעוברות
ושבות. ולכולן מען, ונמען, ורק היא...
ניסתה לומר שוב את ה"הלו" הזה, לבדוק שהקסם עוד ישנו. הוא
אינו. קולה חנוק, ולמעשה היא בקושי מצליחה להסתיר את דמעת
האכזבה שכבר חונקת את גרונה. אך עוד לא התייאשה. אולי לא שמעה
טוב. אולי אמר שמונה...?
אך גם השעה שמונה עברה לה באותה הדממה, והשעון רדף הלאה, ולא
ריחם ולא עצר, והתירוצים שהמציאה בשבילו הלכו ואזלו, והשעון
שנשקף במראה הלך אחורה, כלומר, התקדם, אך נוח היה לה לדמות את
השעה שמונה ועשרים לעשרים לארבע, מה גם שהשעון, כך נראה היה,
זז אחורה, ומה הייתה נותנת עכשיו כדי להחזיר את הזמן לאחור...
השעה כבר קצת אחרי שלוש... זאת אומרת, כמעט תשע, והיא, שכבר
נואשה מלהביט בהשתקפות השעון, היישירה מבט לבבואתה, העלובה,
המושפלת. קמה ופשטה מעילה את החלוק המסריח, ועמדה כך עירומה
בחדר, חשופה. רועדת מקור, חובקת את עצמה, מנסה להתחמם... אך לא
היה די בזרועותיה, היא צריכה מישהו אחר שיחבק אותה. מישהו...
לחלוחית בעיניה, מערבלת את הראייה, והנה זולגת הדמעה על לחיה,
ממשיכה לצווארה, לאורך גופה, ואין מי שיספוג את הדמעה לאורך
גופה החשוף, אין מי שייבש. אידיוטית, טיפשה, עלובה, שבר כלי
שכמוך. אידיוטית! טיפשה! עלובה! שבר כלי שכמוך! חזרה והצליפה
בעצמה, וההצלפות כאבו יותר על העור החשוף והרועד. לא...
האמיני, ליטפה עצמה ברכות, היכן שהצליפה. הוא עוד יתקשר... זה
רק עוד מעט לחכות... אל תבכי... די לך, ילדה... די... וכעת לא
יכולה הייתה לעצור בעד שטף הדמעות, יושבת בחיק עצמה, מול החלון
הפתוח וברוח הקרה, מקווה שתיקח אותה... שמישהו ייקח אותה...
תתקשר, נו כבר, תתקשר... למה לקחת את המספר שלי אם לא התכוונת
להתקשר?
וכשעברה שאלה זאת במוחה, כבר ידעה, ויצאה אל החלון הפתוח...
הרי הנה, מן הסתם, בין כל הזבל שמסתובב כאן, גם פיסת הנייר
הקטנה שלה... ואולי מקומה שם ברחוב, גם... ונראה שלעולם לא
תמצא, וסופה של כל תקווה להיכזב, ונראה שנגזר עליה להמשיך
ולסבוב כך, ולהתגלגל ברחוב, על הכביש הראשי.