פתאום קלטתי את זה. הריח הזה. של קור מעורב בסיגריות. הריח של
אבא.

כבר כמעט שנה שאני מכירה אותו, ורק עכשיו שמתי לב לזה. בטח זה
היה שם תמיד.
הסיגריות, כן. והחורף, שהתחיל רק עכשיו.
ריח של קור. כשאת מרגישה רוח מהאדם שלידו את נמצאת.
כמו חווה מחדש את מה שהוא חווה, לפני שנכנס לחדר החם.
והוא יושב לידי כבר חצי שעה. ומדי פעם זורק איזו הערה, מהסוג
שאני אוהבת.
איש כזה, מהסוג שאני אוהבת.
חכם כזה. אחד שאני מעריכה. אני אוהבת חכמים.
חצי שעה הוא יושב פה, ולא סתם.
שנינו יודעים מה עומד לקרות. מה אמור לקרות, כבר שנה.
זה לא יפה, האמת. לא רומנטי, כמו שאני אוהבת, יותר כמו שהוא
אוהב, ישר ולעניין.

מה זה בשבילי? כנראה הדרך להתגבר על העבר. הדרך להתגבר על הכל.
לסגור מעגל.
מה זה בשבילו? סתם.

ושוב, הריח הזה. חודר לתוך תוכי, עוטף את כל כולי, מוחק את כל
הספקות.
זה פשוט משהו שאני חייבת לעשות.
ועכשיו, היד שלו. עליי.
כמה שרציתי את המגע הזה, העדין, המלטף, הכובש.

אבל לא שלו. היד שלה אני כה משתוקקת, כה מתגעגעת, שייכת למישהי
אחרת.
וזה בסדר. אני דווקא שמחה שטוב לו.
עכשיו רק צריך שגם לי יהיה טוב.
אז אני מנסה.
ויושבת פה כבר חצי שעה. מחכה.
עוד סיגריה. העצבים שלי נמרטים. אחד אחד. בהילוך איטי.
אין לו את העיניים. החיוך. המבט. הוא לא גורם לדופק שלי לעלות.
רק מורט לי את העצבים.
אני רואה את הכל מתפרק, ונבנה מחדש.

הוא קם. היד עדיין עליי. מתחילים לזוז, לעלות במדרגות.
הסתכלתי עליו. אולי הפעם הראשונה שאני ממש רואה אותו.
והרי אני בשבילו סתם. ומה הוא בשבילי?
גם סתם. רק פתרון, לסגור מעגל.

ומכולם, דווקא הוא.
ועוד הוא, עם הריח הזה. שלא נותן לי להתחרט, לברוח.
שמשתק אותי, ומצמיד אותי למקום, הולכת אחריו, מפקידה את עצמי
בידיו.
והוא מוביל אותי, בעדינות, שלא חשבתי שקיימת בו.

"אולי, אולי אכפת לו?"
"לא." אני עונה לעצמי. "לא אכפת לו. הוא פשוט כזה."
"מה זה כזה?" אני ממשיכה. מטריפה את דעתי, דוחה את הרגע,
מעוררת את הספקות, שדעכו יחד עם היד, יחד עם הריח.
שבא והולך. בא והולך.
"מתחשב? עדין? מנומס?"
"לא!" אני זועקת לעצמי. "כזה. ב-ס-ד-ר."
מנסה להפסיק לחפש משמעויות נסתרות איפה שאין.
ובסדר זה טוב. בן אדם בסדר זה ממש טוב. כבר אין הרבה כאלה.

מגיעים לדלת. נכנסים.
והוא, עדיין עם הסיגריה. עם הריח. ואני?
אני ממשיכה.

הכל ב-ס-ד-ר.