בסוף כיתה ט' זה קרה. כולם באמת קפצו מהגג. מסיבת הסיום של
השכבה הגיעה לשיא שלה - תלמידי כל הכיתות הסתדרו בתור ארוך מול
הסולם שהוביל אל הגג של אולם ההתעמלות. ט'1 עמדו ראשונים,
ואני, שהייתי בט'7, נעמדתי עם הכיתה שלי לקראת סוף התור. במרחק
כמה ראשים ממני עמדה גליה. לפניה ואחריה עמדו החברות הקבועות
שלה. המורה לשל"ח, לבוש כמו תמיד במכנסיים קצרים, הלך לאורך
התור, ודאג שכולם יעמדו בשקט ולא ידברו. לפניי עמד ארז, החנון
הכיתתי.  מסוג החנונים שמרוב שהם חנונים זה אפילו לא מפריע
להם. הסתכלתי עליו. הוא החשיב אותי לחבר הכי טוב שלו, ובאמת
היינו חברים, אבל לא רציתי להיראות בחברתו יותר מדי. אני הייתי
מסוג החנונים שמודעים לכך שהם חנונים, ומשתדלים להתנהג כמו
כולם. זאת אומרת להתנהג כמו מי שגליה תרצה להיות איתו. גליה
הייתה כל מה שעניין אותי. כל פעולה שחשבתי לעשות תורגמה למונחי
תשומת הלב שתגרור מגליה. את הבגדים שלבשתי למסיבה בחרתי עבורה.
אפילו המקום שלי בתור נבחר כך שאראה אותה, ואדע אם היא באמת
קופצת. המורה להתעמלות טיפס על הסולם ופתח את המנעול. בתקרה
נפער חור שדרכו אפשר היה לראות מעט אורות מבחוץ וקצת שמים.
המורה להתעמלות הסביר איך קופצים - ריצה קצרה, לפרוש את הידיים
לצדדים, ולזנק. בעצם אולי הייתי צריך לעמוד לפני גליה, שתראה
אותי קופץ. התלמידים מט'1 טיפסו על הסולם והתור התקדם לאטו.
רוני, שגליה הייתה מאוהבת בו, או לפחות ככה היא כתבה על כל
המחברות שלה, עמד ראשון מהכיתה שלנו, יחד עם כל החבורה שלו.
אמרתי לעצמי שאם ארז החנון מסוגל לקפוץ, אז גם אני מסוגל.
הסתכלתי עליו - לבן וחיוור, עם חולצה בתוך המכנסיים. באופן
מוזר הוא היה רגוע לחלוטין. אני לעומת זאת הזעתי כולי. בייחוד
בכפות הידיים. פעם גליה התיישבה במקום שלי אחרי שקמתי וראתה את
שני הכתמים הלחים שהשאירו הידיים שלי. זעקת הגועל שלה נצרבה לי
בתודעה. מאז אני מקפיד לא להניח את הידיים על אף שולחן, ולנגב
אותן על המכנסיים לפני שאני נוגע במישהו או במשהו. ארז החנון
קרא למורה לשל"ח אליו, ואמר לו שהוא לא רוצה לקפוץ. הייתי בטוח
שהמורה יגיד לו לשתוק ולעמוד בתור כמו כולם, אבל להפתעתי הוא
הנהן ושלח אותו הביתה. גליה והחברות שלה אפילו לא שמו לב
והמשיכו לדבר. רוני דווקא שם לב, אבל כנראה שזה נראה לו כל כך
טבעי שהוא אפילו לא טרח לצחוק עליו. הרגליים שלי התחילו ממש
לרעוד. ניגבתי את הידיים על המכנסיים ונחרדתי לראות שממש אפשר
היה לראות את כתמי הזיעה שהן השאירו. נצמדתי לאסף שעמד לפניי
כדי שגליה והחברות שלה לא יראו את הזוועה. הגיע תורנו לטפס על
הסולם. אפשר היה לשמוע את זעקות הכאב של אלה שקפצו כבר, ושכבו
מרוסקים על הרצפה. הסתכלתי על גליה - היא הייתה כל כך יפה
כשטיפסה על הסולם. כשהתחלתי לטפס ראיתי שהיא מסתכלת למטה, אז
ניסיתי לטפס בתנועות הכי בטוחות שיכולתי לגייס. כפות הידיים
המזיעות שלי לא עזרו, והחלקתי למטה. כולם צחקקו מסביבי, ואני
מיד בדקתי אם גליה ראתה, או אם אחת החברות שלה ראתה ותספר לה.
זינקתי חזרה על הסולם וטיפסתי במהירות למעלה. כשהגעתי ראיתי את
רוני מזנק, ידיים פרושות לצדדים, כולו מלא ביטחון ואלגנטיות.
עד שהבנתי מה קורה, גליה קפצה גם היא. ידיה הארוכות נפרשו כמו
כנפיים, השער החום שלה, שליטף בעדינות את הכתפיים, התנופף
באוויר, והפס הלבן של החזייה שלה זהר באור הירח. חיכיתי לשמוע
את החבטה אבל תורי כבר הגיע. ניסיתי לרוץ, הברכיים שלי התנגשו
זו בזו, והגעתי לקצה הגג כמעט בלי תנופה. קפצתי את הקפיצה
העלובה ביותר האפשרית, ושכחתי לפרוש ידיים. קיוויתי שגליה לא
רואה אותי עכשיו. בשניות שהייתי באוויר חיפשתי אותה למטה,
וכשראיתי אותה רווח לי. היא באמת לא רואה אותי עכשיו. היא
התרסקה עם הראש לתוך המדרכה, והיד שלה כמו חיבקה את הגופה של
רוני, שהייתה מוטלת מתחתיה. אני כמובן נפלתי ליד אסף, הילד הכי
שמן בכיתה.