פעם הייתי מסתובב הרבה בבתי קברות, האווירה המתה והרוח המצמררת
תמיד היו מרקנות את מחשבותיי ונותנות לי מנוח מהבריחה, מכאן
אין להם לאן לברוח הייתי אומר לעצמי כל פעם מחדש, לזמן אין
מקום פה, הוא אפילו לא דבר יחסי בשבילם, הם פשוט ישנים, אף רעש
בעולם לא יעירם, לפעמים הייתי רוצה לישון כמותם, מבלי להתעורר
לעוד יום של פחד, לעוד שבוע של מחשבות לא פוסקות, אך זה השתנה,

בחמש החודשים האחרונים גיליתי מהו אושר, אך גם מהוא עצב, החיים
שאני חיי עכשיו, מתים כל פעם מחדש, ונשתלים שוב ושוב, מעגל אין
סופי, תמיד כשאני חושב על עצמי, על מה שאני, אני נזכר בשיר של
אחת הלהקות האהובות עליי, במשפט הסיום של השיר,
"Who waits forever anyway?", אני תמיד יודע שאני אחכה, כמו
אלו ששוכבים פה תחת רגליי, מסביבי, אחכה לנצח בשביל לחיות שוב,
והנצח חוזר כל פעם, איתה סוד החיים מתגלה כל פעם מחדש. איתך
החיים פורחים ובלעדייך נובלים, אך כאן, אין דבר כזה פריחה, אין
דבר כזה נבילה, הם פשוט קפואים במציאות שלהם. אני זוכר שטיילתי
בעולם לא מזמן, ראיתי קבר מיוחד, שעל מצבתו היה כתוב:
"אם בלבו הוא הולך בשביל הכנות,
הרי אף שאינו מתפלל,
הלא יגנו עליו האלים?
מהו שביל כנות זה?"

וכך השיר נגמר, ואף פעם לא הבנתי את משמעות השיר, כיום כשאני
מסתכל על העבר יודע אני טוב מאד את משמעות השיר לאחר שקראתי את
החריטה על העץ שליד המצבה:
"כיוון שהכל בעולם אינו אלא התחזות,
המוות הינו הכנות היחידה.
אומרים כי להפוך כאדם מת בחיי היומיום פירושו ללכת בשביל
הכנות."

כל פעם שאני חוזר למקום זה אני חושב על השיר ועל התשובה שעל
העץ, כל מי שפה כבר במציאות, ואילו אני עדיין בהשהיה, לא ידועה
למה,אך החיים הללו הם החיים שלי, ואילו המוות שייכים לאנשים
אחרים, למה לי אסור לזכות במציאות? בכנות?
אולי, אולי כי אינני באמת רוצה ללכת ,אלא להישאר פה, איתך,
במקום שבו אני תמיד יכול לזכות במציאות, בהליכה בשביל הכנות,
ובאהבת אמת. איני מתכוון ללכת לשום מקום, גם אם זה אומר שאני
אחייה בחלום לנצח, אין זה דבר כה נורא, אחרי הכל, חיכיתי נצח
בשבילך להעירני.