הוא היה אצלך. יום שלם כמעט.
אכלתם יחד, דיברתם יחד, צחקתם יחד, הסתובבתם יחד, וגם שתקתם
יחד.
זה טוב ונעים, אבל קצת יותר מדי "יחד" בשבילך.
וכל הכייף הזה מענה אותך. כי מושלם, שום דבר אף פעם לא היה
אצלך, אז מי הוא שיבוא ויהפוך את זה למושלם?
למה הוא חושב שהוא יכול להיות כל כך משפיע פתאום בחיים שלך,
ולהפוך לאפשרות כזאת גדולה לפגיעה בך?
אם הוא לא הולך להרוס את זה, את תהרסי. את תהיי הרעה.
אין לך ברירה, זה הוא שנתן לך את התפקיד הזה... הוא צריך להכיר
אותך מספיק טוב כדי לדעת שזה לא יכול להיות מושלם אצלך.
הוא צריך לדעת שהוא רק יסבול אם הוא יתייחס אלייך יפה כל כך.
'לעזאזל, למה הוא טוב אלי?' את חושבת בזמן שאת מקלפת את הלק
הכחול מהציפורניים שלך.
כחול, כי רצית לגוון מהשחור המקולף הבנאלי שנמצא לך על
הציפורניים לעתים. ובכחול הזה יש משהו קצת נוצץ, אופטימי משהו.
שונה.
את לא רגילה אליו, הוא נראה שמח ומחזיר אור ואהבה.
אבל בסופו של דבר גם הוא יתקלף, כמו הצבעים האחרים.
לא משנה כמה טוב הוא נראה, כמה טוב הוא נצמד לציפורניים שלך
וכמה טוב הוא עושה לך.

כי בסופו של דבר את מקלפת את כולם, אם את רוצה בזה או לא.