יושבת לי בתוך קופסת הקרטון הקטנה שלי
מסתתרת בה מבני האדם,מהצרות
אנשים באים והולכים מהקופסא שלי אך איש לא נשאר
כשדופקים, לעיתים אין תשובה,לעיתים אני יוצאת מהקופסא
בלי לדעת לאן,בלי לדעת למה
עד שראשי מסתבך שוב, ואני חוזרת, כמו נמלה
עד שראשי מתפרק שוב, ואני חוזרת להיות,ילדה טיפשה
עד שכוחותיי הדלים אוזלים, ובין רגע, חוזרת רוחי להסתתר בין
הענפים
ואצבעותיי כבר מתפרקות, אחת, אחת.
כך חוזרת אל הכלוב הקטן שלי,כלוב המילוט שלי
מנסה לחוש באדמה שסביבי,בקוצים הקטנים,לא מצליחה, לא מגיעה.