[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קובי דבח
/
פטרון הגנים

"שוב קוטף פרחים?" היא שואלת.
"כן"  הוא עונה בכעס, כשהבל נשימות פיו נשמע כאילו פחד מגנן
השדרה שמסתובב בחצות הלילה.
"אתה לא רגוע?" היא מנסה שוב את מזלה בשאלות מכשילות, ובקולה
הרגוע המתגלגל בלשון ארסית.
"מה זה עניינך!" הוא בחדות כסכין מונפת.
" זה לא שאותך יתפסו" הוא ממשיך בעיסוקו הטורדני לסביבה.
טיפה של דם לבנה ניגרת מחתך הגבעול הצעיר, והסכין יורדת על
גבעול צעיר נוסף עוד צמח נגדע. הקול באוזניו מתגבר אך פעם זה
לא היא. דפי הנייר הישנים מתגלגלים במשב נוסף של רוח חמה על
אבני השפה המשתלבות כאילו סימנו לו את הדרך לגבעול הבא. הוא
צולל תחת שמיכת נוצת האווז וחושך של לילה סוגר על נשימות, תוך
סיעור מוחות עם עצמו, הוא כמעט ומצא את בעיות נפשו. מבעד לרשת
חלונו הוא צופה על הירח, אשר סיים עוד הקפה של שגרה הוא מבצבץ
ברכות בשדות ענני הכותנה. בינתיים עליו נחה רוח השכינה החמה
ובלי לומר את סוף התפילה ראשו מורכן על הכר לשינה עמוקה.
"קום אתה עוד תאחר" מעירה אותו אימו בטרדנות.
כמו בכול יום הוא מסיט את רשת חלונו פותח את שלבי התריסים,
בזמן שקרני אור השמש החמה חודרים לחדר וממלאות אותו בחמימות
בוקר. הוא יוצא אל המרפסת צופה אל השדות הבור אשר גדלים בערפיח
שיגעון האדם,
"עוד יום של בדידות אהה..." נשמע שוב קולה באוזנו.
"אפשר לחשוב שזו את שמוקפת באהבה" הוא מרים את ראשו מן הכיור
שקצה זקנו הקצוץ מטפטף מים קרים של צחצוח הבוקר.
טורדות האם מפריעה שוב למונולוג. "אל תאשים אותי שתאחר" היא
צועקת.
בצעדים כבדים של צליעת בוקר שגרתית  הוא פוסע אל עבר מכוניתו
גורר את תיק הספרים הכבד, וכאילו מזלו ממשיך לברוח לו גם המצבר
הלך.

אני חי את זה כול יום, אני צופה בו מן הצד שהוא חוצה את מדשאות
הקמפוס, ממהר לחדרי הלימוד הגדולים בהתנשפות, אני רואה את
אדישות על פניו שהוא יושב מולי לאכול את הסנב'יץ שעדין אימא
מכינה לו כול בוקר.
"תגיד זה לא נמאס לך לאכול את החמאת בוטנים הזאת עם החלבה כול
בוקר" אני שואל אותו במהירות כזאת שאת התשובה אני יודע בוודאות
מוחלטת. "למזלי" הוא עונה לי בקול חלוש עם חצי חיוך "אם זה היה
תלוי בי אני הייתי מכין את הסנביצים הכי דלי ויטמינים ומינרלים
שיש".
לאריאל היה מעיין תעבה לארוחות שמנות  ומפוצצות כולסטרול הוא
לא היה שמן מגעיל שכזה או עם סתם כרס בירה חזירית, אבל תמיד
היה לו כתם אחד או שניים של טפטוף השמנים שנוזלים לו מהפיתה,
ובנוסף הוא תמיד העיר לי " למה לדאוג מדבר שיכול להרוג בעוד 10
שנים שאפשר למות בעוד רגע"
זה היה סתם עוד הפסקת צהרים ברחבי הקמפוס החדש, אפשר היה לחשוב
שאם אתה משלם 35,000 שקל לשנת לימודים אחת מישהו היה יכול
לדאוג לך לאיזה פרגולה קטנה מעל הראש, אבל כנראה שאת שלוותם של
ראשי הדירקטוריון למעלה זה לא הפריע, כי את שלושת או ארבעת
התארים שלם הם כבר עשו, וכרגע יש להם זמן להתרפק רק בכורסאות
המשרדים הנוחים שלהם ולעשן סיגרים של "רומאו ויוליה" בזמן
שתלמידי שנה ראשונה ל מדעי "המשהו" חוסכים כול שקל כדי להעביר
את התקפה הקריז היומית על סיגריה מתגלגלת של "נובלס". אריאל
ואני הפסקנו לעשן לפני שנתיים הסכמו שזה יבוא ביחד עם כושר,
אבל כמו כול דבר שאנחנו מחליטים לעתיד הרחוק, הוא מתכלה כמו
חתיכה של תפוח רקוב, שסיימתי לאכול בחופזה בעודי מאחר לעוד
שיעור של פרופסור לזלמן בקורס לאוננות מודרנית.
"אין מצב שאני מחזיק מעמד ער כול השיעור הזה"  צועק לי אריאל
תוך כדי  התנשפות של ריצה אל עבר האולם הגדול.
"אל תדאג נשב מאחור חוץ מזה הוא כול השיעור מקרין שקופיות ככה
שזה יכול לתת לך עוד עשרים דקות שינה ביום בנוסף למה שאתה עושה
כול היום" אני מנסה לנחם אותו. תוך כדי התיישבות בשורות
האחרונות של האודיטוריום הענק. האולם מלא עד אפס מקום  ראשים
של התלחשויות  מן השורות האחרונות מופסקים בבהלה למראה דמות
אדם ענקי ומבוגר שפוסע במורד המדרגות התלולות אל עבר שולחן
הברזל הקר, בקול בחבטה נסגרת הדלת וקול רם מתחיל לנאום.



זה היה  השיעור הכי משעמם ששמעתי, כאילו הוציא את היטלר
מהקסטות הישנות של  שידורי התעמולה שלו, ונתנו לו לדבר רק בקול
מונוטוני אבל זה היה מצחיק כי בכול פעם מחדש שהפרופ' היה מגיע
למשפט החשוב ביותר של השיעור היית שומע נחירה קלה, ואז הנאום
היה מפסיק לרגע קולו היה משתנה ומתחיל להטיף מוסר לבחור הצעיר
שיושב שתי שורות מתחתנו כמה שזה חשוב להקשיב, ולמה זה לא כדי
להשקיע כול כך הרבה כסף על שינה ולקבל כיסא שמרופד בבד דק,
אותי זה לא היה מעניין כול כך אבל בכל זאת הייתי משתדל להקשיב
כי יש קצת צדק והיגיון בדברים של הפרופ' אולי אתה עייף אבל
לכול דבר יש את הזמן שלו, חוץ מזה אבא עזר סבסד לי כמעט חצי
ממלגת הלימודים הראשונה,וכנראה גם זה אני הצטרך להחזיר לו בדרך
כזאת או אחרת אז שלפחות יהיה מרוצה שהבן שלו לומד. לעומתי
אריאל היה משתדל להקשיב למרות כול הנחירות של שני השכנים שלנו
מהצד השמאלי ולפחות לנסות להתעלם מניסיונות הפלרטוט של הבחור
מצד ימין עם כול הבנות שסביבו, אריאל תמיד טען שיש לו איזה
חיבה לפרטים לא חשובים שהוא יודע שזה מה מעניק לו ידע שהוא
זוכר פרטים שוליים וחסרי חשיבות,
"תראה אתם לא מבינים איזה מידע מטורף מתבזבז בין השורות" הוא
אומר לי בפה עמוס אורז ושניצל בקר שקנינו בסופר בדרך חזרה,
ושפירורי הזהב והביסלי שטיגנו את השניצל נתקעים בין שיניו ושוב
יוצרים כתמים של שמן על החולצה החדשה שאמו קנתה לו.
"ואתה איזה ידע עצום מתבזבז לך בין כל השעות שאתה מעדיף לבלות
תחת השמיכה בעלית הגג שלך" אני מעיר לו בגאווה שכזאת. שמזכירה
לי לפתע שגם אני עד לפני חצי שנה עוד גרתי עם ההורים  בבית
הישן.  כל אותו אחר הצהרים אני ואריאל עשינו את אותם הדברים
נמרחים אצלי בדירה  המושכרת בבן יהודה שותים ואוכלים מדי פעם
זורקים איזה הערה בלתי שגרתית לאוויר ומפתחים עליה דיון, הדירה
שלי הייתה די קטנה ועד לפני חצי חודש בערך עוד התחלקתי בה עם
איזה צעירה תל אביבית שהחליטה שהיא רוצה להיות עצמאית, ואבל
כמו כל אחד אחר שנגמר הכסף אתה הופך להיות עצמאי בבית של
ההורים. אריאל צחק  עלי באותה התקופה שהחלטתי לעבור לגור לבד
וזה לא הייתה החלטה שלי כי האקסית שלי  מיה אמרה שנמאס לה
מההערות הלא רצויות של ההורים שלי, אז היא החליטה שכדי שאני
היה קצת יותר עם עמוד שידרה ויעזוב את בית החממה הזה כי זה רק
עושה לי רע. אבל אחרי חצי שנה נפרדו כי היא חשבה שאני לא מספיק
בוגר אז עכשיו אני לא יכול חזור לגור עם ההורים כי הם גם עברו
לדירה יותר קטנה, ואני בינתיים ונתקעתי עם שמפו והיגיינה של
בנות במקלחת ומושב אסלה למטה בדירה קטנה באמצע הרעש התל אביבי,
אז יש סיבה די מוצדקת לאריאל לצחוק עלי לפחות באותה התקופה.

נערה עירונית ישבה על ספסל בגינה בעודו חותך את כוונת עינה,
לרגע ציפה שתזרוק לו איזה הערה חברותית, הרי זה הוא שחי פה
בשדרה ומסדר את כול הפרחים  בשבילה שלא יצמחו כעשב שוטה, הוא
ידע שהיא יודעת את הסיפור  שלו, לא כי היא הכירה אותו אבל תמיד
שירד הלילה היה יכול לראות אותה יושבת על אותו הספסל , שכבר לא
יכול לשמש משטח שינה לחסרי הבית כי דפקו בו חתיכת מתכת באמצע
ושרק מפריע לזוגות הצעירים להתחרמן. היא זורקת את הכדור לכלב
הרועה גרמני שלה, ומרימה מבט של חיבה עליו כשהיא רואה אותו הוא
היה מרגיש נבוך ובורח, תמיד אפפה אותו הרגשה של תסכול שבפעם
הבאה שיראה אותה שם ינסה לתקשר איתה, אבל זה היה קצת יותר מדי
טוב בשבילי כי אחרי שבוע של שוטטות מעשית בגן כבר לא ראה אותה
יותר.
"אז מה אתה עדין חושב שאם לא תיגש למשהי שמוצאת חן בעינך
הדברים יסתדרו לבד" היא שאלה בקולה הנשי בשחצנות. "חשבתי
שביקשתי ממך לא להפריע לי" הוא תוקף בטון עצבני. "אני לא
מפריעה רק מתעניינת אל תשכח שבלעדי לא הייתה שורד את בדידות
הקרח הזאת" היא שולפת את הקלף החזק שלה.
"צודקת" הוא אומר בנימה של ייאוש כי ידע שהדברים נאמרו בצדק אך
במטרה לדרוך שוב. "אבל בבקשה ממך אל תוסיפי עוד מלח על הפצעים
הם מספיק מלוחים גם כך ותני לי להעביר את שעות הפנאי האחרונות
שלי בשקט, לפני התקופה של המבחנים כי אז אני כבר לא יוכל
להמשיך בדבר היחד שגורם לי אושר". היא לא ענתה לו בטח שוב
הצליח לגרש את קולה ממוחו, עד הפעם הבאה שהיא תחזור ותעיר אותו
באמצע השינה בציוץ של ציפורים כי יש לה משהו חשוב לספר או
לשתף. הוא היה קורבן של אהבת אמת שחוץ מצלקות של שקרים לא
השאירה כלום, קולה תמיד הדהד במוחו ושום דבר לא יכול להוציא
אותה משם אפילו ניסיונות של התכת הראש בקיר לא פצעו את קולה.


לפעמים אני חושב שהחיים שלנו מתגלגלים כמו שקית ניילון משומשת
ברוח, אנחנו לא מייחסים להם חשיבות בכלל, ורק שהיא נתקעת בעצים
שבשדרה אנחנו מתחילים לשאול שאלות, לגבי מהות החיים, ומה עשינו
עד עכשיו ואיפה אנחנו עומדים ומה חשבנו לעצמנו שעשינו את
הדברים המטומטמים האלה, אבל בסוף כול חרטה שכזאת ועשיית
"חושבים" אני מגיע למעין שלוות נפש ומתחיל להשלים עם המצב
הנוכחי, כנראה שיש איזה כוח עליון ולא שאני רוצה להישמע כמו
חוזר בתשובה, שכאילו מנחה אותי לנקודות הנכונות למרות שלפעמים
זה לא נראה כך. אריאל לעומתי אף פעם לא האמין בגורל הוא האמין
שיש לו את היכולת לשנות דברים ושהוא אדון לעצמו, אני אפילו די
זלזלתי בזה כאילו הוא מוצא נחמה במשפטי מפתח מסרטי "מטרקיס".
השבוע באמצע הפסקה בין הקורס לאוננות מודרנית וקורס ל"יציאה
ממצבים לא נעימים" נגשתי לקפיטריה, ושתבינו זה אחד המקומות שאף
אחד לא נמצא בהם  אלו אם שכחת את הסנב'יץ של אימא על השיש
במטבח כמו שקורה לאריאל בפעם בכמה שבועות, וכמו אותה שקית
ניילון שסיפרתי לכם עליה אני תתקל במשהו וזה לא עץ בשדרה, זו
הייתה נערה שתמיד סובבה לי את הראש שהיית עולה במדרגות
הספיראלה בכניסה לקמפוס, או שהייתה מתכופפת להרים את העט שנפל
לה בשיעור, את השם שלה לא ידעתי ובטוח שהיא לא ידע את שלי, כי
לא נראה לי מישהי בכלל תשתין לכיוון שלי, אבל למרות הכול
ניסיתי את מזלי. היא הייתה לא ממש גבוהה כולה 1.65 בערך, היה
לה שיער שטני וחלק עד אמצע הגב, ופרונט שלא היה מבייש אף נערת
קולג'' מתחילה, מסרטי נעורים. אבל למרות שהייתי כמו כול
הבחורים הדבר היחיד שעניין אותי אצלה היה העיניים, היו לה
עיניים ירוקות  כאילו משהו דחף לה שני אבני ספיר מלוטשות לתוך
העיניים הם היו כ"כ עמוקות מזכירות את המים הירוקים שבשפך
רידניג. לפתע מבטנו הצטלבו כמו מגנט לסיכת ביטחון נמשך לי הראש
ועיניים  השחורות והפשוטות שלי נעצו בה מבט חוקר זה היה רגע די
מביך, ולמרות שיצא לי להיחלץ ממצבים כאלה בעבר, ניסיתי את כל
הדרכים לא לעשות זאת הפעם. היה לי מעיין חיוך מטופש על הפנים
והיא קלטה את זה ואותו מגנט המשיך לפעול כאילו כל העול עצר
מלכת שזה רק אני והיא באמצע שום מקום. ובאותו רגע קסום נגעה בי
יד קרה ומחוספסת על כתף החולצה הגזורה שלי. וקול עדין אך לא
נשי אמר:
"אתה מוכן להתקדם יש אנשים שגם רוצים לאכול במקום הזה" כאילו
מישהו רצה להרוס הכול ואני מסתובב וכאילו שבא לצרוח על אותו
בחור חצי מבוגר בגובה של ערמת בלטות, חסר חיים שהרס לי את אחד
הרגעים המטורפים בחיי, אני מסתכל עליו והוא עלי אני פותח את
הפה כדי לסנן איזה קללה עסיסית על התחביבים של אחותו ועל גודל
התחת של אימא שלו וכלום לא יוצא לי מהפה כאילו מישהו מסנן לי
את המילים , אני חוזר בחזרה למגש שלי שנמצא על מדף רצועות
הברזל, מתקדם באיטיות  לוקח את אחרוני עוגות האבן שעל המגש
משלם לקופאית הצעירה את אחרוני השקלים שהיו בכיסיי עבור הארוחה
של "הכלום" עם שקיות פלפל ומלח, ומתיישב אל מול אריאל,
שבינתיים כבר הספיק לגמור את הפיתה שאמו הכינה לו, וכמובן לא
שכח לסמן במיונז את כול הטריטוריה שלו ואת חולצת הפולו החדשה
שלו.

הכול נהיה שחור סביבו באותו לילה עצוב היו אלה כלי הפלדה
הגדולים אשר נכנסו לתוך גנו, כאילו תקעו סיכת ברזל בתוך הפצע
המדמם שלו, אותו פצע של בדידות שלא הוסיף הרבה לחייו, אך סחב
אותו כמו כדור ברזל מחובר לרגל. הם התחילו עוקרים את העצים,
חורשים עם הרוטור שבזנבם המפלצתי את ערוגות הורדים אותם קיצץ
מדי לילה, בשבילה. זה הוא בעל הגן שאינו יכול לעשות דבר, הוא
בטוח לא ישכב על האדמה ויכבול את עצמו בשרשרת לאחד מעצי האורן
העתיקים כמו פעיל גרינפיס.
אך הפעם היא לא חזרה לדבר עליו, כאילו הגן הוא זה שהצמיח את
קולה במוחו. הוא מתיישב על אחרוני הספסלים שנותרו מחוברים
לאדמת הלס הישנה. המזל חזר עליו לפחות כך לפחות נראה, נערת הגן
חזרה עם כלבה, בצעדים של קלילות ונשימות כלב נמרץ ברקע היא
פונה עליו בקול שירה:
"לקחו לך אותו" היא אומרת הוא אינו אומר דבר רק מזיז את ראשו
בחיוב היא שולחת את ידה הלבנה לעברו ולוחשת, "בוא איתי יש עוד
מספיק פינות לקטוף בהם פרחים".













loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש דברים שאין
להם קשר כי אין
להם שרוכים.

זהו, גמרתי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/5/06 11:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קובי דבח

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה