אני שואל את עצמי, למה תמיד אני זה שבוכה? למה אני מרגיש כמו
ילדה קטנה כשמתחילות הדמעות לזלוג מעיניי? איך הגעתי למצב הזה?
מתי הפכתי להיות כל כך רגיש? האם זה באשמתי?
ושוב ושוב אותו השקט. השקט שתמיד היה לי. כשחיפשתי את התשובות
לכל השאלות ותמיד היה שקט. לא היה את מי לשאול או מי שיגיד לי:
"עכשיו אתה צודק. לא, פה טעית, תתקן. תחשוב שוב. אל תעשה
שטויות. תלמד לתקן את עצמך. תשתפר".
היו תקופות שעוד הייתי שומע: "זה לא מספיק טוב. זה גרוע. אתה
גרוע. איך הגעת למצב הזה?. אתה מפלצת. מכוער".
אבל גם זה כבר נשאר מאחור ועכשיו אני לא שומע כלום. ושוב חוזר
אותו השקט.
השקט שמדגיש את הבדידות הכבדה שאני נמצא בה, את החוסר באהבה
ותשומת לב שפשוט חסרים לי. אני לא חושב שאני אצליח לאגור בחלל
הזה קצת כל פעם כדי להמשיך בחיים. אני אוכל להמשיך בחיים בדרך
יותר קשה, לסבול, אבל בשקט. בלי שאף אחד יידע או יישמע, לשחרר
את הכאב מתחת לשמיכה בחדר, אף אחד לא רואה אותי שם, זה רק אני
כמו תמיד, אני עם עצמי, ושוב אני ואני ואני.
ואיפה כל השאר?
הייתי רוצה שיישבו לידי ויצעקו לי באוזן אנחנו איתך, יש כאן
מישהו, שארגיש את זה. שתהיה זאת האהובה הקסומה שאני חולם עליה,
או אולי ההורים שלי שהתפוצצה הבועה מסביבם ופתאום יימצאו אותי
מתחת לשמיכה והאחיות שיחזרו אל המפה.
שייתנו לי את הכוח, שייתנו המון כוח. שאני ארגיש שתומכים בי,
שיש איתי, שיש לי, לידי, להרגיש ששומרים עליי, מקשיבים לי. שזה
לא יהיה תמיד אני, שיהיה עוד משהו, עוד גוף, עוד איזה עצם,
איזה חלק, איזה משהו, אחד, שיהיה קטן, לא איכפת לי, אבל משהו.
משהו שיגרום לרעש, משהו שירדוף אותי, שיעלים את השקט ושיסביר
לי, יגיד לי, יילחש ויצעק, אני איתך. שיעקוב אחריי לכל מקום
שאלך בצעדים שלי, שיהיה עם אותם אנשים, אבל שרק אני אראה אותו,
שיהיה רק שלי. שאוכל לשים אותו בכיס ולהציץ לראות שהוא חי רק
כשאני רוצה. שהוא יהיה שם כשאני צריך אותו. ושיחייך אליי כשאני
מתחיל לבכות, שיביא לי מטפחת וינגב לי אותן. בלילה שיקריא לי
סיפור עד שאירדם ויכסה אותי שלא יהיה לי קר. שיהיה לי למשענת
ושלא יהיו לו כוונות זדון, שיישאר איתי לנצח ויילחש ויצעק אני
איתך.
שישפיע עליי, שיגרום לי לנתח אותו כמו כל דבר מהלך אחר שאני
עושה, שינגן לי כמו שיר ישן שאהבתי בבית הספר, שהמילים שלו
ירגשו אותי ואוכל להקשיב להם בלי הפסקה, שרק אני אבין אותן
ואפרש אותן כמו שאני רוצה, שיהיה שלי.
שייתן לי יד ארוכה וייקח אותי מכאן, שאדע בתוכי שאני הולך
בעקבות, שהלב שלי הולך אחרי.
שזה לא יהיה תמיד אני, שיהיה עוד משהו, עוד גוף, עוד איזה עצם,
איזה חלק, איזה משהו, אחד , שיהיה קטן, לא איכפת לי, אבל משהו.
אולי אבא, אולי אימא, אולי אורית, אולי רינת, אולי סמדי, שזה
לא יהיה אני, אולי אהבה חדשה, אולי אותה קסומה.
שיהיה.
שלא יהיו טרגדיות, שלא יהיו שקרים, שלא יהיו מריבות. שייקח
אותי משם, שלא אצטרך לבכות עוד.
לא רוצה לצרוח מתחת לשמיכה.
שלא אשב בחושך, שלא יהיו דמעות על העיניים, שונא את המיטה
הזאת. רוצה להימתח, שונא להתקפל. רוצה חיבוק ולא לחבק את עצמי.
רוצה להגיד לכולם הכל, שונא לשמור בבטן. לא רוצה תשומת לב,
רוצה להיות לבד ולהיות שלם עם זה. לא רוצה לפגוע בחברים שלי,
לא רוצה לשקר, לא רוצה לשאוב מהם בכוח אהבה. רוצה שיאהבו אותי
מעצם היותי אני. שאוכל להסביר לכולם שקשה לי לבד, שזה כואב
עמוק בפנים.
רוצה שייקחו לי את היד, ייקחו אותי מכאן, הרחק, ולא משנה לי
לאן, שאדע שאני לא לבד, והפחד ייעלם לעד.
אני לא בוכה עכשיו, זה רק הדמעות שזולגות מעצמן. וטוב לי כאן.
עם משהו שקט, בשקט בשקט.