אתה יושב מאחורי דוכן השיפוט, עוטה גלימה שחורה, המבליטה את
לובן חולצתך ואת פניך הבהירים. שערך שחור גם הוא, וכיפה קטנה
מתמזגת עמו בצבעה. מביט עלינו, בני תמותה, מהאולימפוס שלך
בחומרה. כך נשר, מלך העופות, מביט בהתנשאות על העולם.
אני - מולך, על ספסל המתדיינים. לימיני - בעלי המאוס. שורות
הספסלים מאחורינו ריקות. המשפט מתנהל בדלתיים סגורות. טוב,
גירושין זה עניין פרטי, מסכימה. כמעט שנתיים חיכיתי לרגע
המכריע. היום כל העסק המייגע הזה אמור להסתיים. וזה תלוי רק
בך, אדוני. בהחלטתך ובדין שתגזור עלינו.
אתה שואל את השאלות הדרושות, ולי אין צורך לענות אפילו. במשפט
הזה אני מיוצגת על-ידי קשישה קטנה ונמרצת, עולה ותיקה מברית
המועצות, פרקליטה מנוסה, מפולפלת וממולחת. היא מדברת אליך
נחרצות, במבטא רוסי כבד, נלחמת בכל כוחה על האינטרסים שלי. לא
שיש לי הרבה, למען האמת... רק חשק עז להיפטר מאזיקי הנישואין
הכובלים את ידיי. אני והילד נחיה הרבה יותר טוב לבדנו מאשר עם
בעלי תחת לחץ ואיום תמידיים. ומי אמר שעורכי דין מהלשכה לסיוע
משפטי אינם טובים? טעות יש לכם, רבותיי. באת כוחי עושה את
העבודה היטב.
הזמן שבו אתה עסוק במשא ומתן עם עורכת דיני, מעניק לי הזדמנות
מיוחדת להתבונן וליהנות ממראך מקרין הסמכות. אתה נראה בן
שלושים ושמונה, לא יותר, וזה מוזר בעיניי. לא ידעתי שניתן
להתמנות לשפיטה בגיל כה צעיר! (בדיעבד, אגב, נודע לי בוודאות
שניחשתי את גילך במדויק!). שלא לדבר כמה יפה אתה נראה! אני
מוכנה להישבע שלא ראיתי מעולם גבר נאה ממך. אף אחד מהכוכבים
ההוליוודיים אפילו לא מתקרב לרמת היופי המדהים שיש לך.
לא יודעת מה הביעו פניי כאשר התבוננתי בך. לא יודעת אם הבחנת
במשהו. סביר להניח שלא. מעבר לזה, בטוח שלא. פשוט האזנת בקשב
רב לעורכת דיני ונאלצת להסכים עם כל טיעוניה. פתאום נעצת בי את
מבטך החודר:
"האם את בטוחה שאת רוצה להתגרש?"
"כן, כבודו", השבתי בענווה בעוד לבי מפרפר מהתרגשות. תהיתי
לרגע, מהי הסיבה האמיתית: שאני עומדת לקבל את מבוקשי או עצם
פנייתך אליי. שאלתי את עצמי, האם כדאי לי לפנות אליך ישירות
לאחר הדיון. ואם כן - כיצד אעשה זאת ומה אומר? או להסתנן מדי
פעם לבית המשפט ולהמתין במסדרון בתקווה לראותך מרחוק? או לשכוח
מכל העניין הזה, עוד לפני שהתחיל? ואז שמעתי אותך מדבר.
"ובכן, אני מתיר את הנישואין האלה", פסקת בחגיגיות (ככה זה
נשמע לי לפחות). יותר מזה לא הצלחתי לקלוט. ראיתי את עורכת
הדין שלי נוטלת מידיך את המסמכים החתומים. ראיתי את בעלי הגרוש
יושב באפס מעשה על הספסל. ראיתי אותך קם ועוזב את האולם דרך
דלת קטנה המובילה ללשכתך.
רציתי לזנק על דוכן השיפוט ולשיר ולצהול מרוב שמחה ולצאת במחול
מטורף: אני חופשית! אני פנויה! אני מאושרת כל-כך! לא עשיתי זאת
כמובן, רק עמדתי וחייכתי בהקלה.
ופתאום חשתי כאב עמוק מפלח את לבי. היה זה בגללך, כבוד השופט.
רק מהמחשבה שלא אראה אותך יותר. מעולם לא התאהבתי באדם רק בשל
יופיו החיצוני. אך הפעם זה קרה. תמיד יש פעם ראשונה, כולם
יודעים. אך כאשר נטשתי את כותלי בית המשפט, מחשבותיי נעשו
אופטימיות הרבה יותר. ממש ראיתי אור בקצה המנהרה. ואף הבנתי מה
ארצה לעשות כשאהיה גדולה...

מדהים איך שהחיים מפתיעים אותנו לפעמים! שוב הגורל מפגיש
בינינו, כבוד השופט. שבע שנים חלפו מאז. אולם שיפוטך לא השתנה
כלל. וגם אתה לא ממש. אך נסיבות הפגישה הנוכחית שונות לחלוטין.
שוב אני מולך, אך בעמדה קרובה הרבה יותר מקודם. ומאחוריי, על
ספסל המתדיינים - מרשתי הצעירה, הנבוכה, הנרגשת, המבוהלת, אך
נחושה בדעתה להתגרש מבעלה המאוס. מזכירה אותי לפני שבע שנים.
ואני פה כעת בכדי לעזור לה בנדון. יריבי מהצד שכנגד עושה לעברי
פרצוף מאיים. אך לי זה לא נוגע כלל. הנני בטוחה בניצחוני.
במשפט הזה אני התובעת ועליי לפנות אליך ראשונה. לבי מפרפר
מהתרגשות למראה פניך הנאים, הסמכותיים, אך קולי צלול ואני
פותחת בנימה החלטית:
"כבודו..."
המשפט מתנהל בדרכו הסלולה. משא ומתן, הוכחות, נאומים. ואתה
היחידי שמחליט כאן בסופו של דבר. אין אני יודעת כיצד יסתיים
הדיון, אך נלחמת כלביאה על האינטרסים של מרשתי. סיפוק נפשי
מאין כמותו ממלא את כולי. אני מאושרת וחייבת להודות שזה
בזכותך, כבוד השופט. דמותך נחרטה עמוק בנשמתי. ואלמלא העובדה
המוזרה הזאת, לא הייתי מגיעה למקום שאליו הגעתי. ובזה אני
מודה!

נובמבר 2005