נחמה הייתה סוכנת חשאית.
כל כך חשאית, שאפילו היא לא ידעה על זה.
המוסד השתמש בה רוב הזמן כפתיון, וגם זה, רק כי נגמרו
התולעים.

יום אחד התקשר המפקד אל נחמה והטיל עליה משימה.
לאחר שהתאוששה מהמכה, קמה נחמה ופנתה ללכת.
המשיכה ישר ופנתה לכיוון קיבוץ גלויות פינת רוקח, שם קבעה עם
מנשה.

נחמה הייתה האחות האבודה של מרים.
כל כך אבודה, שהיא לא ידעה בכלל שהיא בחולון ולא בתל-אביב,
רבתי!

לאחר שחיכתה שעתיים למנשה ולמונית, החליטה לוותר ולהמשיך
במשימה:
היה עליה לחסל את ראש הפת"ח - היא בראים אל חוס אין.
אחרי שלחסל את ראש הפת"ח - היא בראים אל חוס אין - ירד ממנה,
היה עליה הרבה פחות משקל.

היא החליטה לתפוס טרמפ לאיזור עזה, שם התרחשה כל הפעילות.

לפתע עצרה משאית פירות חולפת.
"שלום, את נחמה?"
"אכן, אבל אתה יכול לקרוא לי נ'."
"נ'?"
"כן, קראת לי?"
"זה שם מוזר."
"כן , כשנולדתי הטיח אבא שלי אשמה באמי ואמר לה 'זה נ' פראי
שלך'. היא מתה תוך דקות ספורות מהאשמה שהטיח בה."
"אוי, צר לי."
"אין בעיה, אני ארחיב... תגיד, אתה אמור להיות נהג במשאית
חולפת, איך קרה שעצרת לי לפתע?"
"בדיוק מהסיבה הזו זה 'לפתע', האמת היא שהמפקד שלח אותי
אליך."
"והשקר?"
"השקר הוא 'שלום, אני ליברהים, ואני עובר אורח תמים... רוצה
טרמפ?'."
"וואו, אתם עובדים חזק על ההסוואה."

הם נסעו לאיטם, ולכן הגיעו רק אחרי שבוע לעזה.

נחמה ידעה היטב מה עליה לעשות...
היא קשרה עצמה לחכה, ליפפה את החבל חזק וחיכתה שישליכו אותה
לים.
היא שוב פתיון לכרישי החמאס.

הצטרפו אלינו בפרק הבא ותוכלו לדעת אם מרים יצאה מזה בשלום, או
פתחה במלחמה נוראה.