אתמול פגשתי אותה ברחוב, את חברתי מימים, ימימה. על פניה
התנוססה בגאון חבורה גדולה וצבעונית להפליא. דרשתי בשלומה
בזהירות. "מצוין!" אמרה לי. הרהבתי עוז ושאלתי מה קרה לפניה.
"הוא היכה אותי", אמרה בשמחה, בגאווה כמעט. "הוא" התייחס
לבן-זוגה בשנה האחרונה. בחור חביב מאוד בדרך כלל, שנון, משעשע,
מוכשר, יפה. היא הייתה מושקעת קשות בקשר איתו, עד כדי הזנחת
תחומים אחרים בחייה, אבל כולנו חשבנו שבגדול הוא עושה לה טוב.
עכשיו התברר שהוא מכה אותה... ושהיא שמחה על זה?!
"זה נראה כואב", אמרתי והיא הנהנה. "כואב נורא", אמרה בפשטות,
במשיכת כתף.
"אני מקווה שהלכת לבלי שוב", אמרתי לה, "שאת מחייכת משום שאת
מתכננת תביעה שמנה."
"ללכת? מה פתאום ללכת?" שאלה בתדהמה, "הוא אוהב אותי!"
לרגע נרתעתי.
היא זיהתה את הרתיעה שלי. "אני יודעת מה את חושבת", אמרה לי,
"אבל אצלנו זה שונה".
עד שהיא נשמה קצת, כדי להמשיך, הספקתי כבר לשמוע באוזני רוחי
איך הוא באמת לא התכוון להכאיב לה, איך היא באמת אשמה שעצבנה
אותו, איך אצלם זה אחרת, כי הוא, בניגוד לכל הגברים המכים
האחרים, באמת אוהב אותה. השיחה במוחי השאירה אותי מאוכזבת,
עצובה, בשוק. איך בחורה אינטליגנטית, משכילה, מודעת להפליא,
נפלה בפח הזה? הייתכן שגם בארזי הארזים נפלה שלהבת?
פתאום שמתי לב שהיא המשיכה לדבר, ונאלצתי להפסיק את השיחה
שקלחה בדמיוני כדי להקשיב לשיחה האמיתית.
"המכות האלה הן הדבר הכי אמיתי שבינינו", אמרה, "את לא מבינה?!
איתי הוא יכול להיות אמיתי, להתנהג כמו שהוא באמת מרגיש. איתי
הוא לא צריך ללבוש מסיכות של נימוס, לעדן את מה שהוא מרגיש או
חושב. רק איתי הוא יכול להיות כל כך כן."
נזכרתי בהבזק בריאיון שהיה לפני כמה שנים עם אריה דרעי. הוא
אמר שם, בהתייחסו לשמועות שהרב עובדיה כבר לא אוהב אותו, שבשבת
היה אצל הרב, והרב נתן לו שתי סטירות עזות. "מן המפורסמות,
שאצל כבוד הרב, ככל שהסטירה חזקה יותר, זה סימן לאהבה", אמר אז
דרעי. ואני חשבתי לעצמי שמעניין מתי יקום הגבר המכה שיאמץ את
המתודה הזו. במקום להתחנן לסליחה, יהפוך את המכות לסימן של
אהבה... צריך להעריץ את הבחור. המניפולציה המושלמת.
קולה שוב ניער אותי מהגיגיי.
"את יודעת, כמעט באמת עזבתי פעם", סיפרה לי, "המכות כאבו כל
כך, הרגשתי כל כך מושפלת, חשבתי לעצמי שהידיעה הזו, שככה הוא
מביע אהבה, יכולה להגן עליי רק עד גבול מסוים, ואחר כך זה כבר
פשוט כואב."
"ואז הוא התחנן, ואת נשארת", ניחשתי בבוטות שמיד התחלפה
בחרטה.
"מה פתאום?!" אמרה, "להפך, הוא אמר לי שהוא יבין אם אלך, שהוא
יודע שנורא קשה לשאת את הכאב. וככה הבנתי שהוא באמת אוהב אותי,
וגם אני אוהבת אותו באמת. אז איך אוכל ללכת?"
אוקיי, חשבתי לעצמי, אז המניפולציה הקודמת היא רק חצי עבודה;
זו המניפולציה המושלמת.
"את מבינה שהוא עושה עלייך את המניפולציה המושלמת", אמרתי לה.
"בוודאי, אבל הוא לא מתכוון לזה, הוא לא מניפולטיבי ביודעין.
בראש שלו, זה באמת ככה", אמרה לי, "וצריך לאהוב אדם בשביל מי
שהוא, לא בשביל מי שהוא לא. הוא באמת אוהב אותי, יותר מאת כל
החברות הקודמות שלו. את יודעת שעד אליי הוא לא היכה אף אחת?!
על אף אחת הוא לא יכול היה לסמוך ככה, שהיא תישאר עם מי שהוא
באמת, בלי זיופים."
"אז בעצם, זה הולך להחמיר?" שאלתי בזהירות.
"לא, הוא יודע לשים גבולות, הרי הוא לא יהרוג אותי, כי אז הוא
יאבד אותי", אמרה בשלווה, בביטחון. "תקשיבי, אני חייבת לרוץ.
הבטחתי לו שאקח אותו מאימון הקיק-בוקסינג". היא חיבקה אותי,
הדביקה נשיקה מצלצלת על לחיי והלכה לדרכה, מאושרת.
ניסיתי לעכל.
בסוף הבנתי:
חברתי מימים, ימימה התחתנה עם גאון.