זה כאילו שבתוך עצמי לנצח אני כלואה,
ללא יכולת עשייה.
אני יודעת שאין הרבה זמן,
ואני יודעת שלבינתיים הוא עדיין כאן.
אבל אני כלואה.
הרגשות עליי סוגרות,
עיניי בוכות,שעות מבוזבזות.
ואני כבולה בין מליון קירות.
שהשעון ייעצר,
שיגידו זמן לך אין יותר,
שבתוכי עמוק אדע שזה הסוף
מה אז יהיה?
האם אהבתי איתו תברח?
תעזוב אותי, תדעך
האם אני יישבר?
האם לא אתאהב יותר?
כי הוא היה,
הוא.
למה ככה אני מרגישה?
למה אני חושבת שהוא זה "ה-"

זה כאילו שבתוך עצמי אני כלואה,
הושיבו אותי בשורה הראשונה,
כבולה, רק יכולת ראייה.
רואה את אותו השביל,
השביל שאותו ממני ייקח
השביל שלאחר מכן אדמיין אינספור פעמים.
ואז "הוא" יתחיל לדהות,
לאט, לאט יעלמו הלחישות.
אספור שעות, אך אותו עדיין לא אוכל לראות.
ושההצגה תיגמר,
שוב בתוך עצמי אהיה כלואה,
ללא יכולת עשייה.
האהבה תשב שם,בפינה,
תסתכל עליי בוכה.
אבל לא אכפת לה,
האהבה היא רעה,
הרגשה שנואה.
ואני כבולה בין קירות,
וההרגשות על סוגרות,
כלואה בין העולמות.