New Stage - Go To Main Page

דייב סגל
/
מתנה

צלצול פעמון חד הפר את הדממה ובישר ליוסף שדלת החנות נפתחה.
הרים ראשו מהספר שבו היה שקוע כדי לראות מי נכנס ל"בית
החלומות". משהבחין באישה האלגנטית, נאנח ושב לקרוא. שוב גברת
ליפשיץ, מלמל, עשרים שנה, מופיעה כאן פעם בחודש או חודשיים,
ומעולם - מעולם - לא קנתה דבר מכלי הבית ומהמתנות הצבעוניות
והנוצצות הגודשות את החנות. האישה פלטה ברכת שלום וכמו תמיד
נעצרה בכניסה, צנומה ונמוכת קומה, והביטה סביב בפליאה ובשקיקה
כמו ילדה בחנות ממתקים.
יוסף השיב בברכת ערב טוב ותהה לעצמו: איפה הבעל? רגע, רגע,
נזכר במודעות האבל שנתלו בשכונה, מתי? לפני חודש? חודשיים?
בעלה היה תמיד מזדנב אחריה באדישות מופגנת, מהנהן בראשו כל
אימת ששאלה לדעתו, מדשדש סביבה בחוסר סבלנות ולבסוף מצטנף
בכיסא שהעמיד יוסף בפינת החנות לרווחת הגברים שנקרו לכאן
בניגוד לרצונם.
"זה נפלא! מה דעתך, דודה שרה תאהב את זה?" הייתה שואלת, בהרימה
אגרטל קריסטל נוצץ, "איפה אתה?" והוא, הבעל, היה ממהר אליה
מהפינה, בוהה בחפץ שאחזה וממלמל חלושות: "זה נראה בסדר". לאחר
שפגה ההתלהבות הראשונית מ"המציאה" התורנית הגיע שלב ההתדיינות,
האם הדודה תאהב את זה, האם זה עושה מספיק רושם, אולי יש לה את
זה? לבסוף תמיד הגיעה ההתפכחות הכואבת. "לא, אני לא חושבת, זה
קצת קיטשי". לפעמים לא מצאה פגם בבחירתה ואז סיכמה: "טוב, נראה
עוד דברים במקומות אחרים ואולי נשוב." "אולי פשוט בונבוניירה?"
היה הבעל מעז לפעמים אבל הצעה זו, שלא נפסלה אף פעם על הסף, רק
הגבירה את לבטיה.
פעם ניסה הבעל לשנות ממנהגו ולסגור עניין בקריאה נלהבת: "זה
נהדר! היא נורא תשמח! ללכת לשלם?"
"אני לא יודעת..." הייתה עונה בעצב ומשיבה את המתנה למדף.
עתה, כשהביט בה יוסף, ראה שוב את מבטי השמחה, הלבטים והאכזבות
מרצדים וחולפים על פניה. שערה השחור שגוני אפור ניכרו בו, היה
אסוף ומתוח לאחור לכדור כהה מעל צווארה השחוח. אילו לא התאמצה
להביט אל המדפים סביבה היה מבטה נתקע, באופן טבעי, ברצפה
שלפניה. איזה משא את נושאת על כתפייך או בלבך? הרהר יוסף.
למרות רוגזו על כך שנמנעה מקנייה, לא יכול היה שלא לחוש רחמים
כלפיה. הוא אהב למכור ולא רק בגלל הרווח הכספי אלא גם האמין
שהחפצים שבחר בקפידה להציב על מדפיו יביאו הנאה ושמחה
למקבליהם.
מפעם לפעם הגניבה מבט אל הכיסא שעמד מיותם בפינה. הלכה באטיות,
ממששת ובודקת כלים שונים ופתאום נעצרה כשדמותה קפצה לנגד עיניה
במראת קריסטל גדולה עם מסגרת נחושת. לרגע נבהלה ומיד חייכה
לעצמה ונרגעה.
אני רק מוכר חלומות, גבירתי, הרהר יוסף בלבו, מי שרוצה לוקח,
מי שלא רוצה, משאיר.
הרכין ראשו אל ספרו והמשיך בקריאה.
"אקח את זה."
הרים עיניו בפליאה וראה אותה מולו, מניחה צעיף משי כחלחל
וכרטיס אשראי על הדלפק.
"לעטוף?" גמגם בחוסר אמון.
"בבקשה", ענתה בביטחון.
עטף בנייר מבריק סגול וחתם במדבקה זהובה. האישה נטלה את המתנה
ויצאה בצעדים קלים.
יוסף סיים פרק בספרו ושם לב ששעת הסגירה כבר חלפה לה. קם, דרך
את האזעקה, טרק ונעל את הסורגים, ויצא אל הרחוב החשוך בדרכו
הביתה. בעוברו ליד בית הקפה ראה אותה יושבת באחת הפינות עם כוס
משקה ועוגה. פניה זרחו לאורו של נר קטן שהיה נעוץ בעוגה עם
להבה קטנה שהבליחה באפלולית המקום. בנשיפה קלה כיבתה את הנר
ושלפה חבילה קטנה מתיקה, תלשה את המדבקה הזהובה, ובתנועות
איטיות, פרשה את הנייר הסגול.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 27/5/06 21:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דייב סגל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה