בבוקר הוא קם.
בכפיתיות מותח את הסדין הצהוב על הפוטון הישן והולך לאמבטיה.
יש לו מראה, סדוקה,אכולה בקצוות  אבל אפשר להתגלח.
הוא מתגלח.
תמיד נותרות אצלו שערות מתחת לסנטר.
הוא מגלה אותן באיחור ומבטיח לעצמו לגלחן בפעם הבאה.
משחת שינים לבנה קצף וקפה.
הבדידות שלו שורקת עם הקומקום הישן.
הוא מחייך,
כל בחורה שמגיעה אליו שואלת על הקומקום הזה.
הוא יכול למדר אותן לפי השאלה.
יש את הישירות, החמודות, עם ההתלהבות של הילדות
"יוו יש לך קומקום מה זה ישן"
יש את האדישות בכאילו
"וואי הדבר הזה אשכרה שורק"
יש את האסטניסטיות, שנגעלות מהאבנית והפיח
"ממי ירשת את הזוועה הזו"
ויש את
"איזה מתוק אתה שיש לך קומקום כזה"
את האחרונות הוא לא סבל,
הוא דימה אותן ללילית מרושעת שמנסה ללכוד אותו ברשתה הדיבשית.

הוא לא אהב שמנתחים אותו. שמסיקים עליו מסקנות.
אני לא מתוק - היה עונה להן כמעט בצעקה- אני צריך לזוז
לעבודה,תטרקי את הדלת מאחוריך.
ויוצא ומותיר את הזיון שלו להנות מהקומקום המתוק.
הוא היה דוור,
כן מאלה של פעם עם התיק שתלוי ברפיון על כתף שחה.
עד שפגעה בו מכונית בזמן חלוקת המכתבים ברחוב שקט.
שקט מידי
כזה שנותן שקט וטווח מחשבה.
שקט שמאפשר לצאת מהמחשבות האוטומטיות של איך לסדר את חלוקת
המכתבים היום.
משהו שמתרומם,
להיזכר בהלוויה של אבא שהיו שם מאות אנשים כי אבא מת בפיגוע
וזה הפך אותו מירקן גס רוח ואלים לקדוש.
מישהו חשוב כזה שנואמים עליו שעות בהלוויה.
היה חם.
הוא עמד קצת רחוק מאימא שייללה כמו חתולה מיוחמת ומאחותה השמנה
שדאגה לה לאספקת טישו שוטפת.
הוא התאמץ להיזכר
הוא לא זוכר כמעט כלום.
לא מי הגיע,
לא מי נגש,
מי חיבק,
מי פלט מילות עידוד ונוחם אדיוטים.
הוא רק זוכר את פס התחתונים של הכתבת שבאה מהטלוויזיה לסקר את
ההלוויה של הנרצח האומלל.
היא לבשה מכנסים שחורות הדוקות כאלו מבד כזה שנצמד, והוא ראה
בברור את קווי החוטיני שלה ואת את הפס הזה שבצבצץ, לא במלואו
ממש מעט ממנו מסוג ההצצה הזו שאתה לא יכול שלא לעקוב אחרי הפס
שמקיף את המותניים.. את צבע הפס הוא זכר בברור  אדום.. טראח
התנגשה בו מכונית פרטית.
נהג שצורח למה אתה לא מסתכל ,קשישה ששואלת אם הוא בסדר
אורות אדומים של אמבולנס
דקירה אדומה
אינפוזיה
וגבס לחודשיים.
אז עכשיו הוא כבר לא דוור שמהלך בשתיקה ומשלשל מכתבים לתיבות
דואר דקורטיביות פחות או יותר.
הוא יושב עכשיו בבית הדואר.
זה ההסדר שהוא הגיע עם הנהלת הסניף.
בטח היה להם יקר לפטר אותו. לא אכפת לו, הוא מעדיף סיבות לא
מספקות לקום בבוקר.
להרגיש יעיל  
להרגיש בנאדם לפעמים תהה על השאיפות הנמוכות שלו על חוסר
האמביציה על המכניקה שהפכה להיות חלק ממנו.
ואולי זה כבר הוא בעצמו.
בעבודה שלו הוא יושב על כסא אורטופדי  מאחורי זכוכית משבע וחצי
עד ארבע
מוכר בולים, לוקח כסף עבור חשבונות חשמל וארנונה ולפעמים עושה
החלפת בעלות על רכב.
כבר אין לו זמן לשקוע במחשבות שלו
משם הוא גם מנסה להביא מישהי שתשן איתו על הפוטון ולמחרת תתפלא
על הקומקום.